מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות כב,א) "אם במחתרת ימצא הגנב, והכה ומת, אין לו דמים." ומה זה? ספק שהוא בא לגנב, ספק שהוא בא להרג. אתה אומר ספק שהוא בא לגנב ספק שבא להרג, או אינו אלא ספק שהוא בא לגנב ספק שאינו בא לגנב? אמרת, אם כשיגנב ודי והרגו, הרי זה חיב, קל וחמר זה, ספק שהוא בא לגנב, ספק שהוא בא להרג.
מכן את דן על פקוח נפש: ששפיכות דמים, מטמא את הארץ ומסלקת את השכינה, היא דוחה את הספק, קל וחמר לפקוח נפש שידחה את הספק! הא אין עליך לומר כלשון אחרון אלא כלשון ראשון, ספק שהוא בא לגנב, ספק שהוא בא להרג.
(שמות כב,ב) ["אם זרחה השמש עליו, דמים לו, שלם ישלם, אם אין לו, ונמכר בגנבתו."] "אם זרחה השמש עליו". רבי ישמעאל אומר: וכי עליו החמה זורחת, והלא על כל העולם היא זורחת? אלא, מה שמש שלום בעולם, אף זה, אם ידוע הוא שבשלום הימנו והרגו, הרי זה חיב.
כיוצא בו: (דברים כב,יז) "ופרשו השמלה לפני זקני העיר." מחורין את הדברין כשמלה.
כיוצא בו: (שמות כא,יט) "על משענתו", על בריו. אף כן, אתה אומר: "אם זרחה השמש עליו, דמים לו".
"אם זרחה השמש". רבי ישמעאל אומר: אתה אומר לכך בא, או לא בא אלא לחלק בין יום ללילה, לומר לך, אם הרגו ביום, חיב, ובלילה יהי פטור? תלמד לומר: (דברים כב,כו) "ולנער לא תעשה דבר".
וכי מה למדנו לרוצח מעתה? אלא, הרי זה בא ללמד ונמצא למד: מה להלן לא חלק בין יום ללילה, אף כן, לא נחלק בו בין יום ללילה; מה כן, אם קדם והרגו, פטור, אף להלן, אם קדמתו והרגתו, פטורה. מה להלן, היו לה מושיעין הימנו והרגתו, חיבת, אף כן, היו לו מושיעין הימנו והרגו, חיב.
"דמים לו, שלם ישלם". רבי אליעזר בן יעקב אומר: הרי שהיו לפניו כדי יין וכדי שמן, ושברן כשהוא חותר, כל זמן שהוא יודע שבשלום הימנו והרגו, הרי זה חיב. לכך נאמר "דמים לו, שלם ישלם".
"אם אין לו, ונמכר בגנבתו." שומע אני, לעולם! תלמד לומר: (שמות כא,ב) "שש שנים יעבד, ובשבעת יצא לחפשי חנם." מגיד שהוא עובד שש ויוצא בשביעית.
"ונמכר בגנבתו", לא פחות ולא יותר. רבי יהודה אומר: אם גנב פחות ממה ששוה, אינו נמכר; יותר ממה ששוה, הרשות ביד בעל הגנבה: אם רצה למכר, ימכר, ואם לאו, כותב לו שטר.
רבי אליעזר אומר: גנב פחות ממה ששוה, אינו נמכר; יותר ממה ששוה, דיו להשתכר מחצה ולהפסיד מחצה.
(שמות כב,ג) ["אם המצא תמצא בידו הגנבה, משור עד חמור עד שה חיים, שנים ישלם."] "אם המצא תמצא", אין מציאה אלא בעדים. "בידו", אין "בידו" בכל מקום אלא רשותו. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: (במדבר כא,כו) "ויקח את כל ארצו מידו". ואומר: (בראשית כד,י) "ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו, וילך וכל טוב אדניו בידו", הא אין ידו בכל מקום אלא רשותו.
"משור עד חמור עד שה חיים". רבי עקיבה אומר: שאין תלמוד (לומר) "חיים", ומה תלמד לומר "חיים"? אלא להביא את החיה. "חיים, שנים ישלם", ולא מתים.
"שנים ישלם." נמצא אתה אומר, (ע' מקבילה בתוספתא ב"ק ז,ח-יג) שבעה גנבין הם: הראשון שבהן, גונב דעת בני אדם, והמסרב בחברו לארחו, ואין בלבו לקרותו, [מסרב=מסרהב: משדל.] והמרבה לו בתקרבת, ויודע בו שאינו מקבל, והמפתח חביותיו, והן מכורות, והמעול במדות, [המעול: העושה עוול, מרמה.] והמשקר במשקלות, והמערב את הגירה בתלתן, [גירה: זרע של חרוב.] והחול בפול, ואת החמץ בשמן. מפני שאמרו: השמן אינו מקבל נכל, [נכל: מרמה, תחבולה.] לפיכך מושחין בו מלכים.
ולא עוד, אלא שמעלין עליו, שאם היה יכל לגנב דעת העליונה, גונבה. וכן מצינו באבשלום, שגנב שלש גנבות, לב אביו, ולב בית דין, ולב אנשי ישראל, שנאמר: (שמואל ב ט,ו) "ויעש אבשלום כדבר הזה לכל ישראל אשר יבאו למשפט אל המלך, ויגנב אבשלום את לב אנשי ישראל."
וכי מי גדול, הגונב או הנגנב? הוי אומר זה הנגנב, שהוא יודע שהוא נגנב והוא מחריש.
וכן מצינו באבותינו, בשעה שעמדו לפני הר סיני לקבל את התורה, בקשו לגנב דעת העליונה, שנאמר: (שמות כד,ז) "כל אשר דבר יי, נעשה ונשמע." כביכל נגנבה בידן, שנאמר: (דברים ה,כו) "מי יתן והיה לבבם זה להם!" ואם תאמר שאין הכל גלוי וידוע, והלא כבר נאמר: (תהלים עח,לו-לז) "ויפתוהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו. ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו." ואף על פי כן: (תהלים עח,לח) "והוא רחום, יכפר עון", ואומר: (משלי כו,כג) "כסף סיגים מצפה על חרש, שפתים דלקים ולב רע."
למעלה מהן, גנב אסורין בהניה, פטור מלשלם; כסות ופרות וכלים, בהמה חיה ועוף, משלם תשלומי כפל. עבדים ושפחות, שטרות וקרקעות, אינו משלם אלא קרן.
פטר חמור, ישלם תשלומי כפל: אף על פי שהוא אסור עכשו, יש לו התר לאחר זמן. תחת השור ישלם חמשה, תחת השה ישלם ארבעה, שנאמר: (שמות כא,לז) "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו, חמשה בקר ישלם תחת השור, וארבע צאן תחת השה."
למעלה מהם, גונב נפש בני אדם, שהוא מתחיב בנפשו. רבי שמעון בן יוחי מושלו משל, למה הדבר דומה? לאחד שהיה יוצא מביתו שלחברו טעון כלים. מצאו חברו ואמר לו: מה אתה עושה? אמר לו: טל חלקך ואל תגד! לאחר זמן, בא בעל הגנבה ואמר לו: משביעך אני עליך, לא ראית לפלוני יוצא מתוך ביתי טעון כלים? ואמר לו: שבועה שאיני יודע מה אתה מדבר! הרי זה מתחיב בנפשו, עליו הוא אומר: (משלי כט,כד) "חולק עם גנב שונא נפשו, אלה ישמע ולא יגיד."
אבל המגנב מאחר חברו, והלך ושנה בדברי תורה, אף על פי שהוא נקרא גנב, הרי זה זכה לעצמו, ועליו הוא אומר: (משלי ו,ל) "לא יבוזו לגנב כי יגנוב, למלא נפשו כי ירעב." לסוף נמצא מתמנה על הצבור, ישלם שבעתים, שנאמר: (משלי ו,לא) "ונמצא, ישלם שבעתים, את כל הון ביתו יתן." ואין "שבעתים" אלא דברי תורה, שנאמר: (תהלים יב,ז) "אמרות יי אמרות טהרות, כסף צרוף בעליל לארץ מזקק שבעתים."