מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות יב,יא) ["וככה תאכלו אתו, מתניכם חגרים, נעליכם ברגליכם, ומקלכם בידכם, ואכלתם אתו בחפזון, פסח הוא ליי."] "וככה תאכלו אתו", "מתניכם חגרים", שיהיו מתניכם חגרים, "נעליכם", שיהיו ברגליכם, "ומקלכם", שיהיו בידכם, כיוצאי דרכים. רבי יוסה הגלילי אומר: בא הכתוב ללמדנו דרך ארץ מן התורה, על יוצאי דרכים, שיהיו מזרזין.
"ואכלתם אתו בחפזון", זה חפזון מצרים. [חפזון מצרים: הגירסה בגניזה: חפזון ישראל.] אתה אומר כן, או אינו אלא חפזון ישראל? [ג אין, ומשמע: מצרים.] כשהוא אומר: (שמות יא,ז) "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשנו", הרי חפזון ישראל אמור. [ג: ישראל.] הא מה אני מקים "ואכלתם אתו בחפזון"? זה חפזון מצרים. [ג: ישראל.]
רבי יהושע בן קרחה אומר: "ואכלתם אתו בחפזון", זה חפזון ישראל. את אומר כן, או אינו אלא חפזון מצרים? וכשהוא אומר (שמות יב,לט) "כי גרשו ממצרים", הרי חפזון מצרים אמור, הא מה תלמד לומר "ואכלתם אתו בחפזון"? זה חפזון ישראל.
אבא חנן אומר משם רבי אליעזר: זה חפזון שכינה. אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר הוא: (שיר השירים ב,ח) "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים, מקפץ על הגבעות." ואומר: (שיר השירים ב,ט) "הנה זה עומד אחר כתלנו, משגיח מן החלנות, מציץ מן החרכים." ואף לעתיד לבא יהי בחפזון? תלמד לומר: (ישעיה נב,יב) "כי לא בחפזון תצאו, ובמנוסה לא תלכון", ומפני מה? "כי הלך לפניכם יי, ומאספכם אלהי ישראל." "פסח הוא ליי", שיהיו כל מעשיו לשם שמים.
(שמות יב,יב) ["ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה, והכיתי כל בכור בארץ מצרים, מאדם ועד בהמה, ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני יי."] "ועברתי בארץ מצרים". רבי יהודה אומר: כמלך שהוא עובר ממקום למקום. דבר אחר: "ועברתי בארץ מצרים", נותן אני עברתי ויראתי במצרים. ואין עברה אלא זעם, שנאמר: (תהלים עח,מט) "ישלח בם חרון אפו עברה וזעם וצרה", ואומר: (צפניה א,טו) "יום עברה היום ההוא, יום צרה ומצוקה, יום שאה ומשואה, יום חשך ואפלה, יום ענן וערפל." ואומר: (ישעיה יג,ט) "הנה יום יי בא, אכזרי ועברה וחרון אף, לשום הארץ לשמה, וחטאיה ישמיד ממנה." (עמוס ה,יז) "ובכל כרמים מספד, כי אעבר בקרבך, אמר יי."
"והכיתי כל בכור". שומע אני, על ידי מלאך או על ידי השליח. תלמד לומר: (שמות יב,כט) "ויי הכה כל בכור בארץ מצרים", לא על ידי מלאך ולא על ידי שליח ולא על ידי השרף.
"והכיתי כל בכור בארץ מצרים", אפלו ממקומות אחרים. ובכורי מצרים, שהן במקומות אחרים, מנין? תלמד לומר: (תהלים קלו,י) "למכה מצרים בבכוריהם, כי לעולם חסדו."
ובכורי חם כוש ופוט ולוד, מנין? תלמד לומר: (תהלים עח,נא) "ויך כל בכור במצרים, ראשית אונים באהלי חם."
"מאדם ועד בהמה". מי שהתחיל בעברה, ממנו התחילה הפרענות.
כיוצא בו אתה אומר: (בראשית ז,כג) "וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה, עד רמש ועד עוף השמים, וימחו מן הארץ".
כיוצא בו אתה אומר: (בראשית יט,יא) "ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים". [סנורים: עיוורון.] מי שהתחיל בעברה, ממנו נפרע תחלה.
כיוצא בו אתה אומר: (שמות יד,ד) "ואכבדה בפרעה ובכל חילו".
כיוצא בדבר אתה אומר: (במדבר ה,כו) "וצבתה [צבתה: התנפחה.] בטנה ונפלה ירכה", מאבר שהתחיל בעברה, ממנו התחילה הפרענות.
כיוצא בדבר אתה אומר: (דברים יג,טו) "הכה תכה את ישבי העיר ההוא לפי חרב, החרם אתה ואת כל אשר בה, ואת בהמתה לפי חרב." מי שהתחיל בעברה, ממנו התחילה הפרענות.
ואף כן אתה אומר: "והכיתי כל בכור בארץ מצרים, מאדם ועד בהמה", מי שהתחיל בעברה, ממנו התחילה הפרענות.
והרי הדברים קל וחמר: מה, אם מדת הפרענות המועטה, מי שהתחיל בעברה תחלה, ממנו התחילה הפרענות, קל וחמר במדת הטובה המרבה.
"ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני יי." שפטים משנים זה מזה: שלאבן היתה נמסית, ושלעץ היתה נדבקת, ושלמתכת נעשית חררה [חררה: פת דקה הנאפית על גבי גחלים. צורה הדומה לחררה, פח דק ועגול.], שנאמר: (במדבר לג,ד) "ומצרים מקברים את אשר הכה יי בהם כל בכור, ובאלהיהם עשה יי שפטים." ויש אומרים: שלאבן נרקבת, ושלעץ נמסית.
רבי יונה אומר: שפטים שפוט שופטי שפטים, נתככים [נתככים: מותכים אם הם עשוים מתכת.], נבקקים [נבקקים: חרבים.], נגדעים, נשרפים. נמצינו למדין, שעבודה זרה לוקה בארבעה דרכים, ועובדיה בשלשה: במכה, בהשחתה ובמגפה.
"אני יי", מה שאי אפשר לבשר ודם לומר כן. "אני יי", בשבועה אני נפרע מהם. והלא דברים קל וחמר: ומה, מדת פרענות מעוטה, אמר המקום לעשות ועשה, מדה טובה מרבה, על אחת כמה וכמה!
(שמות יב,יג) ["והיה הדם לכם לאת, על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם, ופסחתי עלכם, ולא יהיה בכם נגף למשחית בהכתי בארץ מצרים."] "והיה הדם לכם לאת", לכם לאות, ולא לי לאות; לכם לאות, ולא לאחרים לאות.
"על הבתים אשר אתם שם", למה נאמר? והלא כבר נאמר: (שמות יב,ז) "על הבתים אשר יאכלו אתו בהם"? אין לי אלא בתים שהיו אוכלים אותו בהם, בתים שהיו יושבים בהם, מנין? תלמד לומר: "על הבתים אשר אתם שם", מכל מקום.
"וראיתי את הדם". היה רבי ישמעאל אומר: והלא הכל גלוי לפניו, שנאמר: (דניאל ב,כב) "ידע מה בחשוכא, ונהורא עמה שרא." [ יודע מה בחשך, והאור עמו שוכן.] ואומר: (תהלים קלט,יב) "גם חשך לא יחשיך ממך" ומה תלמד לומר "וראיתי את הדם"? אלא בשכר מצוה אחת שאתם עושים, אני נגלה וחס עליכם, שנאמר: "ופסחתי עלכם". אין פסיחה אלא חיס, [חיס: חמלה, רחמים.] שנאמר: (ישעיה לא,ה) "כצפרים עפות, כן יגן יי צבאות על ירושלם, גנון והציל, פסח והמליט."
דבר אחר: "וראיתי את הדם", רואה אני דם עקדתו שליצחק, שנאמר: (בראשית כב,יד) "ויקרא אברהם שם המקום ההוא יי יראה, אשר יאמר היום בהר יי יראה." ולהלן הוא אומר: (דברי הימים א כא,טו) "וישלח האלהים מלאך לירושלם להשחיתה, וכהשחית ראה יי וינחם על הרעה, ויאמר למלאך המשחית: רב! עתה, הרף ידך! ומלאך יי עמד עם גרן ארנן היבוסי." מה ראה? ראה דם עקדתו שליצחק, שנאמר: "אלהים יראה לו השה לעלה בני".
"ופסחתי עלכם". רבי יאשיה אומר: אל תקרי "ופסחתי", אלא 'ופסעתי', שהיה המקום מדלג על בתי בניו במצרים, שנאמר: (שיר השירים ב,ח) "קול דודי הנה זה בא, מדלג על ההרים".
רבי יונתן אומר: (שמות יב,יג) "ופסחתי עלכם", עליכם אני חס, ואיני חס על המצרים. הרי שהיה מצרי בתוך ביתו שלישראל, שומע אני, ינצל! תלמד לומר "ופסחתי עלכם", עליכם אני חס, ולא על המצרים. הרי שהיה ישראל בתוך ביתו שלמצרי, שומע אני, ילקה בגללו! תלמד לומר: "ולא יהיה בכם נגף למשחית, בהכתי בארץ מצרים." בכם אינו הווה, הווה הוא במצרים.
דבר אחר: "בהכתי בארץ מצרים." בארץ מצרים אינו הווה, הווה הוא לאחר זמן.
(שמות יב,יד) ["והיה היום הזה לכם לזכרון, וחגתם אתו חג ליי לדרתיכם, חקת עולם תחגהו."] "והיה היום הזה לכם לזכרון וחגתם אתו", יום שהוא לך לזכרון אתה חוגגו, אבל לא שמענו אי זהו! כשהוא אומר: (שמות יג,ג) "זכור את היום הזה, אשר יצאתם ממצרים, מבית עבדים, כי בחזק יד הוציא יי אתכם מזה, ולא יאכל חמץ", עדין הדבר שקול! כשהוא אומר: (במדבר לג,ג) "בחמשה עשר יום לחדש הראשון, ממחרת הפסח יצאו בני ישראל ביד רמה", אימתי אכלו ישראל את הפסח? בלילי יום טוב, ולא יצאו אלא ביום טוב עצמו.
"וחגתם אתו חג ליי". אין לי אלא יום טוב ראשון שהוא טעון חגיגה, יום טוב האחרון מנין? תלמד לומר: (שמות יג,ו) "שבעת ימים תאכל מצת וביום השביעי חג ליי." אין לי אלא יום טוב ראשון ואחרון שטעונין חגיגה, חלו שלמועד מנין? הרי את דן: הואיל ויום טוב ראשון ואחרון קרויין "מקרא קדש", וחלו שלמועד קרוי "מקרא קדש", אם למדת על יום טוב ראשון ואחרון, שקרואין "מקרא קדש", שהן טעונין חגיגה, חלו שלמועד, שהוא קרוי "מקרא קדש", דין הוא שיטען חגיגה. ועוד, קל וחמר: מה ראשון ואחרון, שאין לפניהם ולאחריהם מקדשין, טעונין חגיגה, חלו שלמועד, שמקדש לפניו ולאחריו, דין הוא שיטען חגיגה.
דבר אחר: אם יום טוב הראשון והאחרון, שאין לפניהם ולאחריהם טעונים חגיגה, הרי הן טעונין חגיגה, חלו שלמועד, שלפניו ואחריו טעון חגיגה, דין הוא שיטען חגיגה.
רבי יוסה הגלילי אומר: הרי הוא אומר: (דברים טז,טו) "שבעת ימים תחג ליי אלהיך", להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה. או אינו מדבר אלא בחג? כשהוא אומר: (ויקרא כג,מא) "וחגתם אתו חג ליי שבעת ימים בשנה, חקת עולם לדרתיכם בחדש השביעי תחגו אתו." הרי חג אמור. ומה תלמד לומר "שבעת ימים תחג ליי"? להביא שבעת ימי הפסח שיטענו חגיגה.
"לדרתיכם", שינהג הדבר לדורות. או "לדרתיכם", שומע אני, מעוט דורות שנים? תלמד לומר: "חקת עולם תחגהו".