מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות יב,ז) ["ולקחו מן הדם, ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף, על הבתים אשר יאכלו אתו בהם."] "ולקחו מן הדם". שומע אני, בין ביד בין בכלי! תלמד לומר (שמות יב,כב) "אשר בסף", מגיד הכתוב, שעוקה חוקק בצד האסקפה, [עוקה: חפירה; אסקופה: סף הבית.] ושוחט בתוכה. ואין 'סף' אלא אסקפה, שנאמר: (יחזקאל מג,ח) "בתתם ספם את ספי, ומזוזתם אצל מזוזתי, והקיר ביני וביניהם, וטמאו את שם קדשי בתועבותם אשר עשו, ואכל אתם באפי." ואומר (ישעיה ו,ד) "וינעו אמות הספים". דברי רבי ישמעאל.
רבי עקיבה אומר: אין 'סף' אלא כלי, שנאמר: (מלכים א ז,נ) "והספות והמזמרות והמזרקות והכפות והמחתות זהב סגור, והפתות לדלתות הבית הפנימי לקדש הקדשים, לדלתי הבית להיכל, זהב."
"ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף", מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ? תלמד לומר (שמות יב,יג) "וראיתי את הדם", הנראה לי, ולא הנראה לאחרים. דברי רבי ישמעאל.
רבי נתן אומר: מבפנים. אתה אומר מבפנים, או אינו אלא מבחוץ? תלמד לומר (שמות יב,יג) "והיה הדם לכם לאת", לכם לאות ולא לאחרים לאות. רבי יצחק אומר: לעולם מבחוץ, כדי שיהו המצריים רואין ומעיהן מתחתכין. [ומעיהן מתחתכין: מצטערים מאוד על שחיטת השה שהוא עבודה זרה שלהם.]
"ונתנו על שתי המזוזת ועל המשקוף". שומע אני, אם הקדים זה לזה, לא יצא! תלמד לומר (שמות יב,כב) "והגעתם אל המשקוף ואל שתי המזוזת", הא אם הקדים זה לזה, יצא. נמצינו למדין ששלשה מזבחות היו לאבותינו במצרים: המשקוף ושתי המזוזות. רבי ישמעאל אומר: ארבעה היו: הסף והמשקוף ושתי המזוזות.
"על הבתים אשר יאכלו אתו בהם." אין לי אלא בתים שהיו אוכלין אותו בהם, בתים שהיו ישנים בהם, מנין? תלמד לומר "על הבתים אשר אתם שם", מכל מקום.
(שמות יב,ח) ["ואכלו את הבשר בלילה הזה, צלי אש ומצות על מררים יאכלהו."] "ואכלו את הבשר". בשר, ולא גידים ולא עצמות ולא קרנים ולא טלפים.
"בלילה הזה". שומע אני, כל הלילה! תלמד לומר "ולא תותירו ממנו עד בקר", אני אקרא (שמות יב,י) "והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו." למה נאמר "עד בקר"? לא בא הכתוב אלא לתן תחום לבקרו שלבקר, ואי זה זה? זה עמוד השחר. מכן אמרו: (משנה ברכות א,א; אבות א) "אכילת פסחים ואכילת זבחים והקטר חלבים ואברים, מצותן עד שיעלה עמוד השחר. כל הנאכלים ליום אחד, מצותן עד שיעלה עמוד השחר." ומפני מה אמרו "עד חצות"? כדי להרחיק אדם מן העברה, ולעשות סיג לתורה, ולקים דברי אנשי כנסת הגדולה, שהיו אומרים: (אבות א,א) "הוו מתונין בדין, והעמידו תלמידים הרבה, ועשו סיג לתורה!" רבי אליעזר אומר: נאמר כן 'לילה' ונאמר להלן 'לילה', מה להלן עד חצות, אף כן עד חצות.
"צלי אש". ולא צלי שפוד, ולא צלי אסכלה, [אסכלה. eskhára: רשת מעל גחלים, מנגל.] ולא צלי חרסו שלתנור, אלא צלי אש.
"צלי אש", הצלוי מן החי. אתה אומר הצלוי מן החי, או אינו אלא הצלוי מן המבשל? תלמד לומר (שמות יב,ח) "כי אם צלי אש", הא מה תלמד לומר "צלי אש"? הצלוי מן החי.
"צלי אש ומצות על מררים". הוסיף לו הכתוב שתי מצוות, חוץ מן המצוה האמורה כן בגופו. ואי זה זה? זה (שמות יב,מו) "ועצם לא תשברו בו."
"צלי אש ומצות על מררים". מגיד הכתוב שמצות הפסח צלי אש, מצה ומרור. ומנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור, הן יוצאין ידי חובתן בפסח? תלמד לומר "יאכלהו." אין לי אלא בזמן שאין להם מצה ומרור, הן יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח, יוצאין ידי חובתן במצה ומרור? הרי את דן: הואיל והפסח מצות עשה, ומצה ומרור מצות עשה, אם למדת, שאם אין להם מצה ומרור, הן יוצאין ידי חובתן בפסח, כך אם אין להם פסח, יוצאין ידי חובתן במצה ומרור.
דבר אחר: (במדבר ט,יא) "על מצות ומררים יאכלהו." מכן אמרו: הפסח נאכל אכילת שבע, ואין מצה ומרור נאכלין אכילת שבע.
(שמות יב,ט) ["אל תאכלו ממנו נא, ובשל מבשל במים, כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו."] "אל תאכלו ממנו נא", אין נא אלא חי.
"ובשל מבשל", לחיב על החי ועל המבשל. אתה אומר לחיב על החי ועל המבשל, או אינו אלא לחיב על החי ועל המבשל ביותר? תלמד לומר "כי אם צלי אש". הא מה תלמד לומר "ובשל מבשל"? לחיב על החי ועל המבשל.
"ובשל מבשל במים". אין לי אלא מים, שאר כל המשקין מנין? היה רבי ישמעאל אומר: אמרת, קל וחמר הוא: ומה, אם מים, שאינן מפיגין את טעמן, [מפיגין את טעמן: מוציאים את טעמם בבישול.] הרי הן אסורין בבשול, שאר המשקין, שהן מפיגין את טעמן, דין הוא שיהו אסורין בבשול.
רבי עקיבה אומר: אין לי אלא מים, שאר כל משקין מנין? תלמד לומר "ובשל מבשל", להביא שאר המשקין.
[מאמר קשה. ע' פירוש בהורביץ ע' 21.]רבי אומר: אני אקרא 'אל תאכלו ממנו כי אם צלי אש', ומה תלמד לומר "נא ובשל מבשל במים"? שיכל אין לי אלא בשעה שהוא באכל צלי, ובשעה שהוא נא ומבשל; מבעוד יום מנין? תלמד לומר "ובשל מבשל", לחיב עליו מבעוד יום.
"ובשל", אין 'בשל' אלא צלי, שנאמר: (דברים טז,ז) "ובשלת ואכלת". ואומר: (דברי הימים ב לה,יג) "ויבשלו הפסח באש כמשפט, והקדשים בשלו בסירות ובדודים ובצלחות, ויריצו לכל בני העם." מכן היה רבי יאשיה אומר: הנודר מן המבשל אסור בצלי.
"כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו." למה נאמר? הייתי אומר, הראוי לשלק, ישלק, הראוי לצלות, יצלה! תלמד לומר "כי אם צלי אש, ראשו על כרעיו ועל קרבו", תוך ובר. דברי רבי עקיבה. רבי אליעזר אומר: מקלס. [מקלס: צלוי כולו. אולי מ- makellon: שוק הבשר.]
(שמות יב,י) ["ולא תותירו ממנו עד בקר, והנתר ממנו עד בקר, באש תשרפו."] "ולא תותירו ממנו עד בקר", הא אם הותיר, עבר על מצוה. שומע אני, יהי כשר! תלמד לומר "והנתר ממנו עד בקר באש תשרפו." אני אקרא 'והנותר ממנו באש תשרפו', למה נאמר "עד בקר"? אלא בא הכתוב לתן תחום לבקרו שלבקר. דבר אחר: "עד בקר", מגיד שאינו נשרף אלא אור ששה עשר.
רבי ישמעאל אומר: אינו צריך. הרי הוא אומר (שמות יב,טז) "כל מלאכה לא יעשה בהם", ושרפה, מעין מלאכה היא. ומה תלמד לומר "עד בקר"? אלא אם חל אור ששה עשר להיות בשבת, מגיד שאינו נשרף אלא עד אור שבעה עשר.
רבי יונתן אומר: אינו צריך. ומה, אם במקום שכל אכל נפש דוחה את יום טוב, אין שרפת נותר דוחה את יום טוב, מקום שאין מקצת אכל נפש דוחה את השבת, אינו דין שלא תהי שרפת נותר דוחה את השבת? ומה תלמד לומר "עד בקר"? בא הכתוב לתן תחום לבקרו שלבקר.
רבי יצחק אומר: אינו צריך. ומה אם חמץ, שהוא בבל יראה ובבל ימצא, אין שרפתו דוחה את יום טוב, נותר, שאינו בבל יראה ובבל ימצא, אינו דין שלא תהי שרפתו דוחה את יום טוב? הא מה תלמד לומר "עד בקר"? לענין שאמרנו.