מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות יב,טו) ["שבעת ימים מצות תאכלו, אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם, כי כל אכל חמץ, ונכרתה הנפש ההוא מישראל, מיום הראשן עד יום השבעי."] "שבעת ימים מצות תאכלו". שומע אני, כל מצה במשמע! תלמד לומר: (דברים טז,ג) "לא תאכל עליו חמץ", לא אמרתי אלא דבר הבא לידי חמוץ, ואי זה הוא? אלו חמשת המינין, ואלו הן: החטים, והשעורים, והכסמים, ושבלת שועל, ושיפון. יצאו הארז והדחן והפרגין והשמשמין והקטניות, שאין באין לידי חמוץ, אלא לידי סרחון.
"שבעת ימים מצות תאכלו". שומע אני, אף מעשה קדרה במשמע! תלמד לומר (דברים טז,ג) "לחם עני".
"שבעת ימים מצות תאכלו" עם יום טוב הראשון. אתה אומר עם יום טוב הראשון, או אינו אלא חוץ ליום טוב הראשון? תלמד לומר: (שמות יב,יח) "עד יום האחד ועשרים". אי "עד יום האחד ועשרים", אוציא סמוך לעשרים ואחד! תלמד לומר "שבעת ימים מצות תאכלו".
"שבעת ימים מצות תאכלו", לילה הראשון חובה, ושאר הימים רשות. אתה אומר ראשון חובה, ושאר הימים רשות, או אינו אלא ראשון רשות? תלמד לומר: (שמות יב,יח) "בראשן, בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצת". הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון, לעשות הראשון חובה, ושאר הימים רשות.
"שבעת ימים מצות תאכלו". כתוב אחד אומר: "שבעת ימים מצות תאכלו", וכתוב אחד אומר: (דברים טז,ח) "ששת ימים תאכל מצות". כיצד יתקימו שני מקראות הללו? השביעי היה בכלל, ויצא מן הכלל ללמד על הכלל כלו: מה שביעי רשות, אף כלן רשות. או מה שביעי רשות, אף לילה הראשון רשות? תלמד לומר (שמות יב,יח) "בראשן בארבעה עשר יום", הכתוב קבעו חובה. הא אין עליך לומר אלא כלשון ראשון. מה שביעי רשות, אף כלן רשות, חוץ מלילה הראשון.
דבר אחר: כתוב אחד אומר (דברים טז,ח) "ששת ימים", וכתוב אחד אומר "שבעת ימים". כיצד יתקימו שני כתובין הללו? ששה מן החדש, שבעה מן הישן.
"אך ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם", מערב יום טוב. אתה אומר מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמד לומר: (שמות לד,כה) "לא תשחט על חמץ דם זבחי", לא תשחט את הפסח ועדין חמץ קים. דברי רבי ישמעאל.
רבי יונתן אומר: אינו צריך! והלא כבר נאמר (שמות יב,טז) "כל מלאכה לא יעשה בהם", ושרפה מעין מלאכה היא. הא מה תלמד לומר "ביום הראשון תשביתו שאר"? מערב יום טוב.
רבי יוסה הגלילי אומר: "ביום הראשון תשביתו שאר מבתיכם", מערב יום טוב. אתה אומר מערב יום טוב, או אינו אלא ביום טוב עצמו? תלמד לומר "אך ביום", חלק.
רבי יוסה אומר: "תשביתו שאר מבתיכם", בשריפה. אתה אומר בשריפה, או אינו אלא בכל דבר? הרי את דן: נותר אסור באכילה, וחמץ אסור באכילה. אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהי אלא בשריפה! הרי נבלה תוכיח, שהיא אסורה באכילה ואינה בשריפה, היא תוכיח על חמץ, אף על פי שהוא אסור באכילה, לא יהי בשריפה.
אמרת הפרש: נותר אסור בהנאה, וחמץ אסור בהנאה, אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהי אלא בשריפה! והרי שור הנסקל יוכיח, שהוא אסור בהנאה ואינו בשריפה! הוא יוכיח על חמץ, אף על פי שהוא אסור בהנאה, לא יהי בשריפה.
אמרת הפרש: נותר, חיבין עליו כרת, וחמץ, חיבין עליו כרת. אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהי אלא בשריפה! והרי חלב שלשור הנסקל יוכיח, שחיבין עליו כרת, ואינו בשריפה! הוא יוכיח על חמץ, שאף על פי שחיבין עליו כרת, לא יהי בשריפה.
אמרת הפרש: אדין ארבעה לשונות כאחת: נותר אסור באכילה ואסור בהנאה, וחיבין עליו כרת והזמן גרם, וחמץ אסור באכילה ואסור בהנאה, וחיבין עליו כרת והזמן גרם. ואל תאמר נבלה תוכיח, שאף על פי שאסורה באכילה, אינה אסורה בהנאה, ולא שור הנסקל יוכיח, שאף על פי שהוא אסור בהנאה, אין חיבין עליו כרת, ולא חלב שור הנסקל יוכיח, שאף על פי שחיבין עליו כרת, אין הזמן גורם, אלמד דבר מדבר, אדין דבר מדבר: אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר ששוה בארבעה דרכים, ואל אלמד דבר שהוא שוה בארבעה דרכים מדבר שאינו שוה לא בדרך אחד, ולא בשנים, ולא בשלשה. אם למדת על נותר שאינו אלא בשריפה, אף חמץ לא יהיה אלא בשריפה.
אמר לו רבי יהודה: סבור את שאת מחמיר עליו, ואי את אלא מקל עליו! הא אם לא מצא אור, ישב לו ולא ישרף? אלא בלשון זה הוי אומר: עד שלא תגיע שעת הבעור, מצות כלויו בשריפה. משהגיעה שעת הבעור, מצות כלויו בכל דבר.
רבי אומר: בדבר שהוא 'בל יראה' ו'בל ימצא'. ואי זה הוא דבר שהוא 'בל יראה' ו'בל ימצא'? אין את מוצא אלא בשריפה.
"כי כל אכל חמץ ונכרתה". שומע אני, כל חמץ במשמע! תלמד לומר: (דברים טז,ג) "לא תאכל עליו חמץ", לא אמרתי אלא דבר שהוא בא לידי חמוץ. ואי זה הוא דבר שהוא בא לידי חמוץ? אלו מחמשת המינין, חטין ושעורים וכסמים, שבלת שועל, שיפון. יצאו הארז והדחן והפרגין והשמשמין [השמשמין=השמשמין.] והקטניות, שאין באין לידי חמוץ אלא לידי סרחון.
"ונכרתה". אין הכרתה אלא הפסקה.
"הנפש ההוא", מזידה. דברי רבי עקיבה.
"מישראל". שומע אני, תכרת מישראל ותלך לה אל עם אחר? תלמד לומר (ויקרא כב,ג) "מלפני, אני יי", בכל מקום הוא רשותי.
"מיום הראשון עד יום השביעי." ענשו שבעה ואזהרתו לעולם. שהיה בדין, הואיל והחלב, חיב עליו כרת, וחמץ, חיבין עליו כרת, אם למדת על החלב שענשו ואזהרתו לעולם, אף החמץ, ענשו ואזהרתו לעולם! תלמד לומר "מיום הראשון עד יום השביעי", ענשו שבעה ואזהרתו לעולם. ענש שמענו ואזהרה לא שמענו! תלמד לומר: (שמות יב,כ) "כל מחמצת לא תאכלו".