בראשית רבה · פרשה לד

אוידבר אלהים אל נח לאמר, צא…מנוקד ומבואר

וַיְדַבֵּר אֱ־לֹהִים אֶל נֹחַ לֵאמֹר, צֵא מִן הַתֵּבָה (בראשית ח, טו–טז).

(כתוב:) הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים כִּי תִגְמֹל עָלָי (תהלים קמב, ח) –

הוֹצִיאָה מִמַּסְגֵּר נַפְשִׁי (שם) – זֶה נֹחַ, שֶׁהָיָה סָגוּר בַּתֵּבָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ.

לְהוֹדוֹת אֶת שְׁמֶךָ (שם) – לָתֵת הוֹדָיָה לִשְׁמֶךָ.

בִּי יַכְתִּרוּ צַדִּיקִים (שם) – יִתְכַּלְלוּן בִּי צַדִּיקַיָּא (יתעטרו בי הצדיקים; או: בזכות הנס שנעשה לי יקשרו לך הצדיקים כתר של שבח).

כִּי תִגְמֹל עָלָי (שם) – שֶׁגָּמַלְתָּ עָלַי (שעשית עמי טובה) וְאָמַרְתָּ לִי: צֵא מִן הַתֵּבָה.

בה' צדיק יבחן ורשע ואהב חמס…מנוקד ומבואר

ה' צַדִּיק יִבְחָן וְרָשָׁע וְאֹהֵב חָמָס שָׂנְאָה נַפְשׁוֹ (תהלים יא, ה) –

אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן: הַיּוֹצֵר הַזֶּה (יוצר קנקני חרס) אֵינוֹ בּוֹדֵק קַנְקַנִּים מְרוֹעָעִים (כדים פגומים), שֶׁאֵינוֹ מַקִּישׁ עֲלֵיהֶם אַחַת עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת (שאינו מספיק להקיש על אחד מהם פעם אחת, וכבר הוא נשבר). וּמַה הוּא בּוֹדֵק? קַנְקַנִּים יָפִים (חזקים), שֶׁאֲפִלּוּ הוּא מַקִּישׁ עָלָיו (על הקנקן) כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ נִשְׁבָּר. כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים.

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי: הַפִּשְׁתָּנִי הַזֶּה (מעבד הפשתן), בְּשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁהַפִּשְׁתָּן שֶׁלּוֹ יָפֶה, כָּל שֶׁהוּא כּוֹתְשָׁהּ (ככל שהוא חובט בה) הִיא מִשְׁתַּבַּחַת, וְכָל שֶׁהוּא מַקִּישׁ עָלֶיהָ הִיא מִשְׁתַּמֶּנֶת (נעשית רכה ומבריקה). וּבְשָׁעָה שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁפִּשְׁתָּנוֹ רָעָה, אֵינוֹ מַסְפִּיק לְהָקִישׁ עָלֶיהָ (פעם אחת) עַד שֶׁהִיא פּוֹקַעַת (נקרעת). כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא אֶת הַצַּדִּיקִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן (שם).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אָמַר: (משל) לְבַעַל הַבַּיִת שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁתֵּי פָּרוֹת, אַחַת כֹּחָהּ יָפֶה (חזקה) וְאַחַת כֹּחָהּ רַע (חלשה). עַל מִי הוּא נוֹתֵן הָעֹל? (האם) לֹא עַל אוֹתָהּ שֶׁכֹּחָהּ יָפֶה? כָּךְ אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַסֶּה אֶלָּא הַצַּדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר: ה' צַדִּיק יִבְחָן (שם).

דָּבָר אַחֵר: ה' צַדִּיק יִבְחָן (שם) – זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה (בראשית ח, טז).

גרבי יודן בשם רבי איבו פתח…מנוקד ומבואר

רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ פָּתַח: בְּפֶשַׁע שְׂפָתַיִם מוֹקֵשׁ רָע וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק (משלי יב, יג) – מִמֶּרֶד שֶׁמָּרְדוּ דּוֹר הַמַּבּוּל בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (בדברי פיהם) בָּאת (באה) לָהֶם תַּקָּלָה (פורענות).

וַיֵּצֵא מִצָּרָה צַדִּיק (שם) – זֶה נֹחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה (בראשית ח, טז).

דדבר אחר צא מן התבהמנוקד ומבואר

דָּבָר אַחֵר: צֵא מִן הַתֵּבָה –

כְּתִיב (כתוב): אִם רוּחַ הַמּוֹשֵׁל תַּעֲלֶה עָלֶיךָ מְקוֹמְךָ אַל תַּנַּח (קהלת י, ד) – מְדַבֵּר בְּנֹחַ. אָמַר נֹחַ: כְּשֵׁם שֶׁלֹא נִכְנַסְתִּי בַּתֵּבָה אֶלָּא בִּרְשׁוּת, כָּךְ אֵין אֲנִי יוֹצֵא אֶלָּא בִּרְשׁוּת.

(נכנס ברשות, שנאמר:) בֹּא [אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ] אֶל הַתֵּבָה (בראשית ז, א), וַיָּבֹא נֹחַ (שם, ז).

(יצא ברשות, שנאמר:) צֵא מִן הַתֵּבָה, וַיֵּצֵא נֹחַ (בראשית ח, יח).

הדבר אחר צא מן התבהמנוקד ומבואר

דָּבָר אַחֵר: צֵא מִן הַתֵּבָה –

כְּתִיב (כתוב): הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז, יט) –

הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם (שם) – זֶה נֹחַ.

מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים (שם) – מֵעֲשָׂרָה דוֹרוֹת מֵאָדָם וְעַד נֹחַ. (אמר הקדוש ברוך הוא לנח:) וּמִכֻּלָּם לֹא דִּבַּרְתִּי עִם אֶחָד מֵהֶם אֶלָּא עִמָּךְ, (שנאמר): וַיְדַבֵּר אֱ־לֹהִים אֶל נֹחַ (בראשית ח, טו).

ודבר אחר כתיב לכל זמן ועת…מנוקד ומבואר

דָּבָר אַחֵר: כְּתִיב (כתוב): לַכֹּל זְמָן וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם (קהלת ג, א) – זְמַן הָיָה לְנֹחַ לִכָּנֵס לַתֵּבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: בֹּא אַתָּה וְכָל בֵּיתְךָ אֶל הַתֵּבָה (בראשית ז, א), וּזְמַן הָיָה לוֹ שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: צֵא מִן הַתֵּבָה (בראשית ח, טז).

מָשָׁל לְפַרְנָס (לממונה על הציבור) שֶׁיָּצָא מִן הַמָּקוֹם וְהוֹשִׁיב אַחֵר תַּחְתָּיו (במקומו). כֵּיוָן שֶׁבָּא (שחזר הפרנס), אָמַר לוֹ (לממלא מקומו): צֵא מִמְּקוֹמֶךָ.

מָשָׁל לְסוֹפֵר (למלמד תינוקות) שֶׁיָּצָא לְמָקוֹם אַחֵר וְהוֹשִׁיב אַחֵר תַּחְתָּיו (במקומו). כֵּיוָן שֶׁבָּא (שחזר הסופר), אָמַר לוֹ (לממלא מקומו): צֵא מִמְּקוֹמֶךָ.

כָּךְ נֹחַ, (נאמר לו:) צֵא מִן הַתֵּבָה.

וְלֹא קִבֵּל עָלָיו (נח) לָצֵאת. אָמַר (נח): אֵצֵא וְאֶהְיֶה פָּרֶה וְרָבֶה לִמְאֵרָה (האם אצא ואוליד בנים לקללה, שיאבדו במבול אחר)? עַד שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַמָּקוֹם (הקדוש ברוך הוא) שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא (עוד) מַבּוּל לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי מֵי נֹחַ זֹאת לִי אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי מֵעֲבֹר מֵי נֹחַ [עוֹד עַל הָאָרֶץ] (ישעיה נד, ט).

זאתה ואשתך ובניך ונשי בניךמנוקד ומבואר

אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ –

רַבִּי יוּדָן בְּרַבִּי סִימוֹן וְרַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל בֶּן רַבִּי יִצְחָק (אמרו): נֹחַ, כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס לַתֵּבָה נֶאֶסְרָה לוֹ פְּרִיָּה וּרְבִיָּה, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ (בראשית ו, יח) – לְעַצְמְךָ (הגברים לבדם), וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ (שם) – לְעַצְמָן (הנשים לבדן). וְכֵיוָן שֶׁיָּצָא הִתִּירוֹ (התיר לו הקדוש ברוך הוא פרייה ורבייה), הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ (האיש עם אשתו).

אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ: (כתוב:) בְּחֶסֶר וּבְכָפָן גַּלְמוּד (איוב ל, ג) – אִם רָאִיתָ חוֹסֶר בָּא לָעוֹלָם וְכָפָן (רעב) בָּא לָעוֹלָם, גַּלְמוּד (שם) – הֱוֵי רוֹאֶה אֶת אִשְׁתְּךָ כְּאִלּוּ גַּלְמוּדָה (התייחס אל אשתך כאילו היא נידה, ופרוש ממנה).

אָמַר רַב הוּנָא: כְּתִיב (כתוב): וּלְיוֹסֵף יֻלַּד שְׁנֵי בָנִים (בראשית מא, נ). אֵימָתַי? בְּטֶרֶם תָּבוֹא שְׁנַת הָרָעָב (שם).

חכל החיה אשר אתךמנוקד ומבואר

כָּל הַחַיָּה אֲשֶׁר אִתְּךָ [מִכָּל בָּשָׂר בָּעוֹף וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ הַיְצֵא אִתָּךְ] –

אָמַר רַבִּי יוּדָן: 'הוֹצֵא' כְּתִיב, 'הַיְצֵא' קְרִי (כתוב 'הוצא' וקוראים 'היצא').

וְשָׁרְצוּ בָאָרֶץ – וְלֹא בַתֵּבָה (שבתיבה נאסרו בפרייה ורבייה).

וּפָרוּ וְרָבוּ עַל הָאָרֶץ – וְלֹא בַתֵּבָה.

כָּל הַחַיָּה כָּל הָרֶמֶשׂ [וְכָל הָעוֹף] כֹּל רוֹמֵשׂ – אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ: 'רוֹמֵשׂ' מָלֵא (נכתב בכתיב מלא, בוי"ו, לרמוז שכל אחד שלם במינו) – פְּרָט לְכִלְאַיִם (להוציא את מי שנולד מהרבעת שני מינים).

לְמִשְׁפְּחֹתֵיהֶם – פְּרָט לְסִירוּס (להוציא את המסורס, שאינו מעמיד משפחה).

עַל שִׁבְעָה דְּבָרִים נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ (כל באי העולם): עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת, וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים, וְעַל בִּרְכַּת הַשֵּׁם (קללת השם, בלשון נקייה), וְעַל הַדִּין (להעמיד דיינים), וְעַל הַגָּזֵל, וְעַל אֵבָר מִן הֶחָי (אכילת איבר שנחתך מבעל חיים בעודו חי).

רַבִּי חֲנִינָא בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר: אַף עַל הַדָּם מִן הֶחָי.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אַף עַל הַכִּלְאַיִם.

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אוֹמֵר: אַף עַל הַכְּשָׁפִים.

רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר: אַף עַל הַסֵּרוּס.

אָמַר רַבִּי אַסֵּי: עַל כָּל הָאָמוּר בַּפָּרָשָׁה (הזאת) נִצְטַוּוּ בְּנֵי נֹחַ: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ [בָּאֵשׁ קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף] (דברים יח, י), וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (וכתוב לאחר מכן): כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה [וּבִגְלַל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱ־לֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ] (שם, יב).

טויבן נח מזבח לה'מנוקד ומבואר

וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' –

'וַיִּבֶן' כְּתִיב (כתוב 'ויבן' ולא 'ויבנה', ונדרש מלשון בינה) – נִתְבּוֹנֵן (נח). אָמַר (נח): מִפְּנֵי מָה צִוַּנִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְרִבָּה בַּטְּהוֹרִים יוֹתֵר מִן הַטְּמֵאִים (להכניס לתיבה שבעה זוגות מכל מין טהור)? אֶלָּא לְהַקְרִיב מֵהֶן קָרְבָּן. מִיָּד: וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה [וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהוֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ].

רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: עַל מִזְבֵּחַ הַגָּדוֹל שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם (הקריב נח), שֶׁשָּׁם הִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְתִיטַב לַה' מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס (תהלים סט, לב).

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ –

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא (נחלקו): רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ (בני האדם שקודם מתן תורה) שְׁלָמִים. רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אוֹמֵר: עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ (ולא שלמים).

אֲתֵיב (הקשה) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: וְהָא כְתִיב (והרי כתוב): וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן (בראשית ד, ד) – מִדָּבָר שֶׁחֶלְבּוֹ קָרֵב (קרבן שרק החלב שלו, שומן האיברים, קרב על המזבח, והוא שלמים)?

מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי (מה עושה רבי יוסי בפסוק הזה)? מִן שַׁמְנֵיהוֹן (מן השמנים שבהם).

אֲתֵיב (הקשה) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: וְהָא כְתִיב (והרי כתוב): וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים (שמות כד, ה)?

מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי (מה עושה רבי יוסי בפסוק הזה)? שְׁלֵמִים בְּעוֹרָן, בְּלֹא הֶפְשֵׁט וְנִתּוּחַ (קרבנות שהוקרבו שלמים, בלי הפשטת העור ובלי ניתוח לאיברים).

אֲתֵיב (הקשה) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: וְהָא כְתִיב (והרי כתוב): וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה עֹלָה וּזְבָחִים (שמות יח, יב)?

מָה עָבֵיד לֵיהּ רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא (מה עושה רבי יוסי בר חנינא בפסוק הזה)? כְּמַאן דְּאָמַר (כמי שאמר): לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ.

אָמַר רַב הוּנָא: אִתְפַּלְגּוּן (נחלקו) רַבִּי יַנַּאי וְרַבִּי חִיָּא רַבָּה (הגדול): רַבִּי יַנַּאי אוֹמֵר: קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא (יתרו). רַבִּי חִיָּא רַבָּה (הגדול) אָמַר: לְאַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא.

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וְלָא פְּלִיגֵי (ואין המחלוקות חלוקות זו על זו, אלא תלויות זו בזו): מַאן דְּאָמַר (מי שאמר) קֹדֶם מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ (סובר): הִקְרִיבוּ בְּנֵי נֹחַ שְׁלָמִים, וּמַאן דְּאָמַר (ומי שאמר) אַחַר מַתַּן תּוֹרָה בָּא יִתְרוֹ (סובר): עוֹלוֹת הִקְרִיבוּ.

וְדָא מְסַיֵּעַ (וזה מסייע) לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא, דִּכְתִיב (שכתוב): עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן (שיר השירים ד, טז) –

עוּרִי צָפוֹן (שם) – זֶה הָעוֹלָה, שֶׁהָיְתָה נִשְׁחֶטֶת בַּצָּפוֹן (בצפון המזבח). וּמָה הוּא 'עוּרִי'? דָּבָר שֶׁהָיָה יָשֵׁן וְנִתְעוֹרֵר (שכבר נהג בעבר).

וּבוֹאִי תֵימָן (שם) – אֵלּוּ הַשְּׁלָמִים, שֶׁהָיוּ נִשְׁחָטִים בַּדָּרוֹם (אף בדרום המזבח). וּמַהוּ 'בּוֹאִי'? דָּבָר שֶׁל חִדּוּשׁ (שלא נהג בעבר).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: קְרָא מְסַיְּעָא לֵיהּ (הפסוק מסייע לו) לְרַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה (ויקרא ו, ב) – שֶׁהָיוּ בְּנֵי נֹחַ מַקְרִיבִין (היא העולה שכבר הקריבו בני נח). וְכִי אַתְיָא לִשְׁלָמִים (וכשהכתוב בא אל השלמים), כְּתִיב (כתוב): וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים [אֲשֶׁר יַקְרִיב לַה'] (ויקרא ז, יא) – 'אֲשֶׁר הִקְרִיבוּ' אֵין כְּתִיב כָּאן (לא כתוב כאן), אֶלָּא אֲשֶׁר יַקְרִיב (שם) – מִיכָּן וּלְהַבָּא (מכאן ולהבא).

וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ – הֵרִיחַ רֵיחוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עוֹלֶה מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ, וַיָּרַח רֵיחַ שֶׁל חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה עוֹלִין מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ.

מָשָׁל לְאוֹהֲבוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁכִּבְּדוֹ (שכיבד את המלך) וְשָׁלַח לוֹ דּוֹרוֹן (מתנה) נָאֶה, דִּסְקוֹס (שולחן; או: מגש) נָאֶה. וְעָמַד בְּנוֹ (של האוהב) וְלֹא כִבְּדוֹ (את המלך). עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְכִבְּדוֹ. אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): מַה דָּמֵי דּוֹרוֹן דִּידָךְ לְדוֹרוֹן דְּסָבָךְ (כמה דומה המתנה שלך למתנה של סבך)!

וַיָּרַח ה' – הֵרִיחַ רֵיחַ דּוֹרוֹ שֶׁל שְׁמָד (הדור שמסר את נפשו על קידוש השם בימי גזרות השמד).

רַב שָׁלוֹם בְּשֵׁם רַבִּי מְנַחְמָא בַּר זְעִירָא אָמַר: מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת לוֹ פָּלָטִין (ארמון) עַל הַיָּם, וְלֹא הָיָה יוֹדֵעַ הֵיכָן לִבְנוֹתָהּ, וּמָצָא צְלוֹחִית (בקבוקון) שֶׁל פָּפוֹלְסָמוֹן (שמן אפרסמון), וְהָלַךְ וֶהֱרִיחָהּ (הלך אחר ריחה) וּבָנָה אוֹתָהּ (את הפלטין) עָלֶיהָ (על מקום הצלוחית), הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ (תהלים כד, ב). בְּאֵיזֶה זְכוּת? בִּזְכוּת: דּוֹר דֹּרְשָׁו מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה (שם, ו).

יויאמר ה' אל לבומנוקד ומבואר

וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ –

הָרְשָׁעִים הֵן בִּרְשׁוּת לִבָּן (לבם, כלומר יצרם, שולט בהם, שנאמר): אָמַר נָבָל בְּלִבּוֹ (תהלים יד, א), וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ (בראשית כז, מא), וַיֹּאמֶר יָרָבְעָם בְּלִבּוֹ (מלכים א יב, כו), וַיֹּאמֶר הָמָן בְּלִבּוֹ (אסתר ו, ו).

אֲבָל הַצַּדִּיקִים לִבָּן בִּרְשׁוּתָן (הם שולטים בלבם, שנאמר): וְחַנָּה הִיא מְדַבֶּרֶת עַל לִבָּהּ (שמואל א א, יג), וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל לִבּוֹ (שמואל א כז, א), וַיָּשֶׂם דָּנִיֵּאל עַל לִבּוֹ (דניאל א, ח), וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ.

לֹא אֹסִף, לֹא אֹסִף (נאמר בפסוק פעמיים) – לִסְגֵּי לִסְגֵּי (די, די; או: לא אוסיף להגדיל את העונש ולהיפרע על כל העוונות יחד).

וְרַבָּנָן אָמְרִין (וחכמים אומרים): לֹא אֹסִף – לִבְנֵי נֹחַ, לֹא אֹסִף – לַדּוֹרוֹת (שאחריהם).

אָמַר רַבִּי חִיָּא רַבָּה (הגדול): עֲלוּבָה הִיא הָעִסָּה שֶׁנַּחְתּוֹמָהּ (שהאופה שלה) מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, (שנאמר): כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו.

אַבָּא יוֹסֵי הַתּוֹרְתִי אוֹמֵר: עָלוּב הוּא הַשְּׂאוֹר (המחמצת שבעיסה, כלומר היצר הרע) שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא רַע, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ (תהלים קג, יד).

רַבָּנָן אָמְרֵי (חכמים אומרים): עֲלוּבָה הַנְּטִיעָה שֶׁמִּי שֶׁנְּטָעָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה' צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה (ירמיה יא, יז).

שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ (רבי יהודה הנשיא), אָמַר לוֹ: מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע נָתוּן בָּאָדָם, מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא (לפני שיצא) מִמְּעֵי אִמּוֹ? אָמַר לוֹ (רבי): עַד שֶׁלֹא יָצָא (לפני שיצא) מִמְּעֵי אִמּוֹ.

אָמַר לוֹ (אנטונינוס): לָאו (לא), שֶׁאִלּוּ הָיָה נָתוּן בּוֹ עַד שֶׁהוּא (בעודו) בִּמְעֵי אִמּוֹ, הָיָה חוֹטֵט (חופר) אֶת בְּנֵי מֵעֶיהָ וְיוֹצֵא.

וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה (אנטונינוס את דעתו) לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו.

רַבִּי יוּדָן אָמַר: מִנְּעֻרָיו כְּתִיב (כתוב, בכתיב חסר) – מִשָּׁעָה שֶׁהוּא נִנְעָר (מתנער) לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ.

וְעוֹד שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ (רבי יהודה הנשיא), אָמַר לוֹ: מֵאֵימָתַי נְשָׁמָה נִתְּנָה בָּאָדָם, מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא (לפני שיצא) מִמְּעֵי אִמּוֹ? אָמַר לוֹ (רבי): מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ.

אָמַר לוֹ (אנטונינוס): לָאו (לא), מָשָׁל: אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלֹשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח, מִיָּד הוּא מַסְרִיחַ (וכך הגוף בלא נשמה).

וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה (אנטונינוס) דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי (איוב י, יב) – מֵאֵימָתַי נָתַתָּ בִּי אֶת הַנְּשָׁמָה? מִשֶּׁהִפְקַדְתַּנִי (משעה שפקדת עליי להיווצר, עוד במעי אמי).

יאעד כל ימי הארץ זרע וקציר…מנוקד ומבואר

עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם [וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ] –

רַבִּי יוּדָן מִשֵּׁם רַבִּי שְׁמוּאֵל (אמר): מַה סְּבוּרִים בְּנֵי נֹחַ, שֶׁבְּרִיתָן (שהברית שנכרתה עמם, שלא יהיה עוד מבול) כְּרוּתָה עוֹמֶדֶת לָעַד? אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁהַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ קַיָּמִין בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, לִכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ יוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה (ישעיה נא, ו), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: וַתֻּפַר (הברית) בַּיּוֹם הַהוּא (זכריה יא, יא).

אָמַר רַבִּי אַחָא: (אמר הקדוש ברוך הוא:) מִי גָּרַם לָהֶם (לדור המבול) שֶׁיִּמְרְדוּ בִי? (האם) לֹא עַל יְדֵי שֶׁהָיוּ זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין (שזריעה אחת הספיקה להם לשנים רבות, בלי טורח), יוֹלְדִין וְלֹא קוֹבְרִין (ולא היו בניהם מתים בחייהם)? מִיכָּן וָאֵילָךְ (מכאן והלאה, אחרי המבול) זֶרַע וְקָצִיר – יוֹלְדִין וְקוֹבְרִין.

קֹר וָחֹם – חַמָּה חַכְּאָבִית (מחלת חום ומין שחין; או: קדחת, שיש בה צמרמורת של קור וגם חום).

קַיִץ וָחֹרֶף – מְקַיֵּץ אֲנִי עֲלֵיהֶם אֶת הָעוֹף (משכין אני על פגריהם את העוף כל ימות הקיץ), הֵיךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (כמו מה שנאמר): וְקָץ עָלָיו הָעַיִט וְכָל בֶּהֱמַת הָאָרֶץ עָלָיו תֶּחֱרָף (ישעיה יח, ו).

מַעֲשֶׂה הָיָה בְּאֶחָד מִגְּדוֹלֵי הַדּוֹר שֶׁהָיָה חוֹשֵׁשׁ אֶת רֹאשׁוֹ (סובל מכאב ראש), וְאִית דְּאָמַר (ויש מי שאומר): רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן (היה), הָיָה אוֹמֵר: חֲמֵי מָה עֲבַד לָן דָּרָא דְּמַבּוּלָא (ראה מה עשה לנו דור המבול)!

דָּבָר אַחֵר: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ –

רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא (אמר): (אמר הקדוש ברוך הוא:) מַה סְּבוּרִים בְּנֵי נֹחַ, שֶׁבְּרִיתָן כְּרוּתָה וְעוֹמֶדֶת לָעַד? כָּךְ אָמַרְתִּי לָהֶם: עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ [זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ], אֶלָּא (רק) כָּל זְמַן שֶׁהַיּוֹם וְהַלַּיְלָה קַיָּמִין בְּרִיתָן קַיֶּמֶת, וּכְשֶׁיָּבוֹא אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁכָּתוּב בּוֹ: וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה (זכריה יד, ז), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה: וַתֻּפַר (הברית) בַּיּוֹם הַהוּא (זכריה יא, יא).

אָמַר רַבִּי יִצְחָק: (אמר הקדוש ברוך הוא:) מִי גָרַם לָהֶם (לדור המבול) שֶׁיִּמְרְדוּ בִי? (האם) לֹא עַל שֶׁהֵן זוֹרְעִין וְלֹא קוֹצְרִין?

דְּאָמַר (שאמר) רַבִּי יִצְחָק: אַחַת לְאַרְבָּעִים שָׁנָה הָיוּ זוֹרְעִים, וּמְהַלְּכִין מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ לְשָׁעָה קַלָּה (בזמן קצר), וּמַתְלִישִׁין (ועוקרים) אַרְזֵי לְבָנוֹן בַּהֲלִיכָתָן, וְהָיוּ אֲרָיוֹת וּנְמֵרִים חֲשׁוּבִים בְּעֵינֵיהֶם כְּנִימָה בִּבְשָׂרוֹ (ככינה שבבשרו של אדם; או: כשערה).

הָא כֵיצַד (ואיך היה עולמם)? הָיָה לָהֶם אֲוִיר יָפֶה כְּמִן פֶּסַח וְעַד הָעֲצֶרֶת (כמו מפסח ועד שבועות).

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִשּׁוּם (בשם) רַבִּי מֵאִיר, וְכֵן הָיָה רַבִּי דוֹסָא אוֹמֵר כִּדְבָרָיו:

חֲצִי תִּשְׁרֵי וּמַרְחֶשְׁוָן וַחֲצִי כִּסְלֵו – זֶרַע,

חֲצִי כִּסְלֵו וְטֵבֵת וַחֲצִי שְׁבָט – חֹרֶף,

חֲצִי שְׁבָט וַאֲדָר וַחֲצִי נִיסָן – קֹר,

חֲצִי נִיסָן וְאִיָּיר וַחֲצִי סִיוָן – קָצִיר,

חֲצִי סִיוָן וְתַמּוּז וַחֲצִי אָב – קַיִץ,

חֲצִי אָב וֶאֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי – חֹם.

רַבִּי יְהוּדָה מוֹנֶה (את העונות) מִמַּרְחֶשְׁוָן (מראש חודש מרחשוון), רַבִּי שִׁמְעוֹן מַתְחִיל מִתִּשְׁרֵי (מראש חודש תשרי).

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שִׁמְּשׁוּ מַזָּלוֹת (לא פעלו גרמי השמים) כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ (של המבול). אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹנָתָן: שִׁמְּשׁוּ, אֶלָּא שֶׁלֹא הָיָה רִשּׁוּמָן נִכָּר (לא הורגשה פעולתם).

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ (נחלקו):

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: לֹא יִשְׁבֹּתוּ – לֹא שָׁבָתוּ (מעולם, גם לא בימי המבול).

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: לֹא יִשְׁבֹּתוּ – מִכְּלָל שֶׁשָּׁבָתוּ (משמע שבימי המבול שבתו).

יבויברך אלהים את נח ואת בניו…מנוקד ומבואר

וַיְבָרֶךְ אֱ־לֹהִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ – זֶה שִׁכּוּן (ברכה זו באה להם) בִּזְכוּת הַקָּרְבָּנוֹת.

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה – מוֹרָא וְחִתִּית (פחד החיות מפני האדם) חָזְרוּ (אחרי המבול), וּרְדִיָּה (ושליטת האדם בחיות, שניתנה לאדם הראשון) לֹא חָזְרָה. אֵימָתַי חָזְרָה? בִּימֵי שְׁלֹמֹה, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הוּא רֹדֶה בְּכָל עֵבֶר הַנָּהָר מִתִּפְסַח וְעַד עַזָּה (מלכים א ה, ד).

תָּנֵי (שנינו): רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי – מְחַלְּלִין עָלָיו הַשַּׁבָּת, אֲבָל דָּוִד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל מֵת – אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת. כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת, אֲבָל אִם מֵת אֵין מְחַלְּלִין עָלָיו אֶת הַשַּׁבָּת.

וְכֵן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: תִּינוֹק בֶּן יוֹמוֹ חַי – אֵין מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ (אין צריך לשמור עליו) מִפְּנֵי הַחֻלְדָּה, מִפְּנֵי הַנָּחָשׁ, שֶׁלֹא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו, אֲרִי רוֹאֶה אוֹתוֹ וּבוֹרֵחַ, נָחָשׁ רוֹאֶה אוֹתוֹ וּבוֹרֵחַ, אֲבָל עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן מֵת – מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ מִן הַחֻלְדָּה וּמִן הָעַכְבָּרִים, שֶׁלֹא יְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו.

כָּל זְמַן שֶׁאָדָם חַי מוֹרָאוֹ עַל הַבְּרִיּוֹת (על בעלי החיים), מֵת – נִטַּל מוֹרָאוֹ מִן הַבְּרִיּוֹת (מבעלי החיים), הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם (נדרש כמו: וחיותכם, כל זמן שאתם חיים) יִהְיֶה.

יגכל רמש אשר הוא חי ,…מנוקד ומבואר

כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי [לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל], אַךְ בָּשָׂר בְּנַפְשׁוֹ דָמוֹ [לֹא תֹאכֵלוּ] –

רַבִּי יוֹסֵי בַּר אַיְּבוּ בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן (אמר): אָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁלֹא הֻתַּר לִבְשַׂר תַּאֲוָה (לאכול בשר לשם הנאתו), לֹא הֻזְהַר עַל אֵבָר מִן הֶחָי (שלא לאכול איבר שנחתך מבעל חיים בעודו חי), אֲבָל בְּנֵי נֹחַ, שֶׁהֻתְּרוּ לִבְשַׂר תַּאֲוָה (לאכול בשר לשם הנאתם), הֻזְהֲרוּ עַל אֵבָר מִן הֶחָי (שלא לאכול איבר שנחתך מבעל חיים בעודו חי).

וְאַךְ [אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ] – לְהָבִיא (לרבות) אֶת הַחוֹנֵק עַצְמוֹ (את המתאבד, שגם ממנו ייתבע דמו).

יָכוֹל כְּשָׁאוּל (האם ייתבע גם מי שהמית עצמו כשאול, שנפל על חרבו כדי שלא יתעללו בו הפלשתים)? תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ (לשון מיעוט, להוציא מקרה כזה). יָכוֹל כַּחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה (שמסרו עצמם למיתה על קידוש השם)? תַּלְמוּד לוֹמַר: אַךְ (לשון מיעוט, להוציא מקרה כזה).

מִיַּד כָּל חַיָּה – זֶה הַמּוֹסֵר אֶת חֲבֵרוֹ לְחַיָּה לְהָרְגוֹ.

מִיַּד אִישׁ אָחִיו – זֶה הַשּׂוֹכֵר אֶת אֲחֵרִים לַהֲרֹג אֶת חֲבֵרוֹ.

דָּבָר אַחֵר: מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ – אֵלּוּ אַרְבַּע מַלְכֻיּוֹת (בבל, פרס, יוון ורומא, שנמשלו בספר דניאל לחיות).

וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו – זֶה עֵשָׂו, דִּכְתִיב (שכתוב): הַצִּילֵנִי נָא מִיַּד אָחִי מִיַּד עֵשָׂו (בראשית לב, יב).

אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם – אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם (יחזקאל לד, לא).

ידשפך דם האדם באדם דמו ישפךמנוקד ומבואר

שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ –

אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: כֻּלְּהֶם (כל הדינים שלהלן) כְּהִלְכוֹת בְּנֵי נֹחַ (שלא כדיני ישראל, בן נח שהרג נהרג): בְּעֵד אֶחָד, בְּדַיָּן אֶחָד, בְּלֹא עֵדִים וּבְלֹא הַתְרָאָה, עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (גם אם הרג בידי שליח), עַל יְדֵי עֻבָּרִים (גם על הריגת עוברים).

בְּעֵד אֶחָד, בְּדַיָּן אֶחָד (שנאמר): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם אֶחָד (על פי אדם אחד, עד או דיין) דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.

בְּלֹא עֵדִים וּבְלֹא הַתְרָאָה (שנאמר): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (מכל מקום, גם על פי הודאת עצמו).

עַל יְדֵי שָׁלִיחַ (שנאמר): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם עַל יְדֵי אָדָם (אחר, שליח) – דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (דמו של השולח).

עַל יְדֵי עֻבָּרִים (שנאמר): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם [בָּאָדָם (אדם שבתוך אדם, כלומר עובר שבמעי אמו) דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ].

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן רַבִּי סִימוֹן אָמַר: אַף הַחוֹנְקוֹ (גם מי שחנק את חברו נהרג, אף שלא שפך את דמו החוצה, שנאמר): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם [בָּאָדָם (בתוך גופו של האדם) דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ].

אָמַר רַבִּי לֵוִי: הֲרֵי שֶׁהָרַג וְלֹא נֶהֱרַג, אֵימָתַי הוּא נֶהֱרַג? לִכְשֶׁיָּבוֹא אָדָם (ליום הדין, כשיעמדו בו כל בני האדם; או: כשיקום אדם הראשון בתחיית המתים, שנאמר): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם – בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ.

דָּרַשׁ רַבִּי עֲקִיבָא: כָּל מִי שֶׁהוּא שׁוֹפֵךְ דָּמִים מַעֲלִים עָלָיו כְּאִלּוּ הוּא מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת (את דמותו של הקדוש ברוך הוא, שהאדם נברא בה). מַה טַּעַם (מהיכן לומדים זאת)? שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, מִפְּנֵי מָה? כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם.

דָּרַשׁ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: כָּל מִי שֶׁהוּא מְבַטֵּל מִפְּרִיָּה וּרְבִיָּה (נמנע מלהוליד ילדים) מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ הוּא מְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת (את דמותו של הקדוש ברוך הוא). מַה טַּעַם (מהיכן לומדים זאת)? כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (וכתוב לאחר מכן): וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ (בראשית ט, ז).

דָּרַשׁ בֶּן עַזַּאי: כָּל מִי שֶׁהוּא מְבַטֵּל פְּרִיָּה וּרְבִיָּה (נמנע מלהוליד ילדים) מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ שׁוֹפֵךְ דָּמִים וּמְמַעֵט אֶת הַדְּמוּת (את דמותו של הקדוש ברוך הוא). מַאי טַעְמֵיהּ (מה טעמו)? שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם, מִפְּנֵי מָה? כִּי בְּצֶלֶם אֱ־לֹהִים, וּמַה כְּתִיב אַחֲרָיו (ומה כתוב אחריו)? וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ (שם).

אָמַר לוֹ רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: נָאִים דְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִפִּי עוֹשֵׂיהֶן (מפי מי שמקיים אותם), בֶּן עַזַּאי נָאֶה דוֹרֵשׁ וְלֹא נָאֶה מְקַיֵּם (שלא נשא אישה).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו בן עזאי): אֲנִי (איני נושא אישה) לְפִי שֶׁחָשְׁקָה נַפְשִׁי בַּתּוֹרָה, אֲבָל יִתְקַיֵּם הָעוֹלָם בַּאֲחֵרִים.

טוואתם פרו ורבומנוקד ומבואר

וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ [שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ] –

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: בְּרִית נֶחְלְקָה לָאֲוִירוֹת (ברית ניתנה לאקלימים של המקומות, שכל מקום ימצא חן בעיני יושביו).

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הֲוָה יָתֵיב לָעֵי בְּאוֹרָיְתָא בַּחֲדָא אִילְטִיס דִּטְבֶרְיָה (היה יושב ועוסק בתורה ברחוב אחד של טבריה). נְפַקוּן תַּרְתֵּין נָשִׁין מִן תַּמָּן (יצאו שתי נשים משם), אָמְרָה חֲדָא לַחֲבֶרְתַּהּ (אמרה אחת לחברתה): בְּרִיךְ דְּאַפְּקִין מִן הָדֵין אֲוִירָא בִּישָׁא (ברוך שהוציאנו מן האוויר הרע הזה)!

צְוַח לְהוֹן וַאֲמַר לְהוֹן (קרא להן ריש לקיש ואמר להן): מָה הָן אַתּוּן (מהיכן אתן)? אָמְרִין (אמרו): מִן מְזָגָא (ממזגא).

אֲמַר (אמר ריש לקיש): אֲנָא חָכֵם מִן מְזָגָא, וְלֵית בַּהּ אֶלָּא תַּרְתֵּין עַמּוּדִין (אני מכיר את מזגא, ואין בה אלא שני עמודים, כלומר מקום יישוב קטן ודל).

אָמַר (ריש לקיש): בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן לַמָּקוֹם עַל יוֹשְׁבָיו (שנתן לכל מקום חן בעיני יושביו).

חַד תַּלְמִיד מִן דְּרַבִּי יוֹסֵי הֲוָה יָתֵיב קֳדָמוֹי (תלמיד אחד של רבי יוסי היה יושב לפניו), הֲוָה מַסְבַּר לֵיהּ וְלָא סְבַר לֵיהּ (היה רבי יוסי מסביר לו, ולא היה מבין).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי יוסי): לָמָּה לֵית אַתְּ סָבַר (למה אינך מבין)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו התלמיד): דַּאֲנָא גָּלֵי מֵאַתְרָאי (משום שאני גולה ממקומי).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי יוסי): מֵהֵיכָן אֲתַר אַתְּ (מאיזה מקום אתה)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו התלמיד): מִן גּוֹבַת שַׁמַּאי.

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי יוסי): וּמָה אִינּוּן אֲוִירָא דְּתַמָּן (ומה טיבו של האוויר שם)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו התלמיד): כַּד יָנוֹקָא מִתְיְלִיד אֲנָא גָּבְלִין לֵיהּ אֲדַמְדְּמָנֵי וְטוֹשִׁין מוֹחֵיהּ דְּלָא יֵכְלוּנֵיהּ יַתּוּשַׁיָּה (כשתינוק נולד אנו לשים לו עיסה מענבי בוסר ומורחים בה את ראשו, כדי שלא יאכלוהו היתושים).

אֲמַר (אמר רבי יוסי): בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן חֵן מָקוֹם בְּעֵינֵי יוֹשְׁבָיו.

אַף לֶעָתִיד לָבוֹא כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם [וְנָתַתִּי לָכֶם] לֵב בָּשָׂר (יחזקאל לו, כו) – לֵב בּוֹסֵר בְּחֶלְקוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ (לב שמואס בחלקו של חברו, כי הוא שמח בחלקו שלו).