המדרש שלפניך דורש בעיקר את בראשית ח, ד–יד (מודגשים).
בסעיפים המנוקדים, הנוסח, הפיסוק, הניקוד וההסברים שבסוגריים הוכנו בסיוע בינה מלאכותית, על בסיס דפוס וילנא ולאור המפרשים, ועדיין לא עברו עריכה אנושית. ייתכנו בהם טעויות.
אֵין עוֹשִׂין כִּסּוּי לַגִּיגִית (לחבית גדולה של חרס) לֹא שֶׁל כֶּסֶף וְלֹא שֶׁל זָהָב וְלֹא שֶׁל נְחֹשֶׁת, אֶלָּא חֶרֶס, לְאוֹתָם שֶׁהֵם מִמִּינָהּ (אלא כיסוי של חרס, שהוא ממינה של הגיגית).
רַבִּי יוֹנָתָן בְּשֵׁם רַבִּי יֹאשִׁיָּה מְסָרֵס קְרָא (משנה את סדר המילים בפסוק): צִדְקָתְךָ עַל מִשְׁפָּטֶיךָ כְּהַרְרֵי אֵ־ל עַל תְּהוֹם רַבָּה (צדקתך גוברת על משפטיך, כמו שההרים מונחים על התהום).
אֲלֶכְּסַנְדְּרוֹס מוֹקְדוֹן אֲזַל לְגַבֵּי מַלְכָּא קַצְיָא לַאֲחוֹרֵי הָרֵי חֹשֶׁךְ (אלכסנדר מוקדון הלך אל המלך קציא – מלך קצה העולם – שמאחורי הרי החושך), וּשְׁלַח לֵיהּ (ושלח לקרוא לו). נְפַק לֵיהּ וְהוּא טָעֵין גִּדּוּמֵי דִּדְהַב בְּגוֹ דִּסְקוּס דִּדְהַב (יצא אליו המלך כשהוא נושא כיכרות לחם של זהב בתוך מגש של זהב).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): לְמָמוֹנָךְ אֲנָא צְרִיךְ (וכי לממונך אני צריך)?
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): וְלֹא הָיָה לְךָ מַה מֵּיכוֹל בְּאַרְעָךְ דַּאֲתֵית לָךְ לְהָדֵין (וכי לא היה לך מה לאכול בארצך, שבאת לכאן)?
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): לָא אֲתֵית אֶלָּא בָּעְיָא לְמֵידַע הֵיךְ אַתּוּן דָּיְנִין (לא באתי אלא משום שרציתי לדעת כיצד אתם דנים).
יְתִיב גַּבֵּיהּ (ישב אלכסנדר אצלו). יוֹמָא חֲדָא אֲתָא חַד בַּר נָשׁ קְבַל עַל חַבְרֵיהּ (יום אחד בא אדם אחד וקבל על חברו), אֲמַר (אמר): הָדֵין גַּבְרָא זַבֵּן לִי חֲדָא קִלְקַלְתָּא וְאַשְׁכָּחִית בְּגַוַּהּ סִימְתָא (האיש הזה מכר לי חורבה אחת, ומצאתי בתוכה אוצר).
הַהוּא דִּזְבִין אֲמַר: קִלְקַלְתָּא זְבַנִית, סִימְתָא לָא זְבַנִית (זה שקנה אמר: חורבה קניתי, אוצר לא קניתי). וְהַהוּא דְּזַבֵּן אֲמַר: קִלְקַלְתָּא וּמַה דִּבְגַוַּהּ זַבֵּנִית (וזה שמכר אמר: את החורבה ואת מה שבתוכה מכרתי).
אֲמַר לְחַד מִנַּיְיהוּ (אמר המלך לאחד מהם): אִית לָךְ בַּר דְּכַר (יש לך בן זכר)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו האיש): הֵין (כן). וַאֲמַר לְאוֹחֲרָנֵי (ואמר לאחר): אִית לָךְ בְּרַתָּא נֻקְבָּא (יש לך בת נקבה)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו האיש): הֵין (כן). אֲמַר לְהוֹן (אמר להם המלך): זִיל אַסֵּיב דֵּין לְדֵין וַהֲוֵי מָמוֹנָא לְתַרְוֵיהוֹן (לכו והשיאו זה לזו, ויהיה הממון לשניהם).
חֲמָתֵיהּ יָתֵיב תָּמַהּ (ראה המלך את אלכסנדר יושב ותמה). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): מָה, לָא דַיְינִית טַב (מה, לא דנתי יפה)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): אִין (כן, דנת יפה).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): אִלּוּ הָיָה גַּבֵּכוֹן הֵיךְ הֲוֵיתוּן דָּיְנִין (אילו בא הדין הזה לפניכם, כיצד הייתם דנים)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): קָטְלִין דֵּין וְדֵין וּמַלְכוּתָא נָסְבָא מָמוֹנָא דְּתַרְוֵיהוֹן (הורגים את זה ואת זה, והמלכות נוטלת את ממון שניהם).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): אִית גַּבְּכוֹן מָטָר נָחֵית (יש אצלכם גשם יורד)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): הֵין (כן). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): אִית גַּבְּכוֹן שִׁמְשָׁא דָּנַח (יש אצלכם שמש זורחת)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): הֵין (כן). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): אִית גַּבְּכוֹן בְּעִיר דַּקִּיק (יש אצלכם בהמה דקה)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו אלכסנדר): הֵן (כן).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המלך): תִּפַּח רוּחֵיהּ דְּהַהוּא גַבְרָא (תיפח רוחו של אותו האיש, כלומר רוחך)! לָא בִּזְכוּתְכוֹן נָחֵית מְטַר וְלָא בִּזְכוּתְכוֹן שִׁמְשָׁא דָּנְחָה עֲלֵיכוֹן, אֶלָּא בִּזְכוּתֵיהּ דִּבְעִירָא (לא בזכותכם יורד הגשם ולא בזכותכם זורחת עליכם השמש, אלא בזכות הבהמה), דִּכְתִיב (שכתוב): אָדָם וּבְהֵמָה תוֹשִׁיעַ ה' – אָדָם בִּזְכוּת בְּהֵמָה תּוֹשִׁיעַ ה'.
רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן פְּתַר קְרָיָה (דרש את הפסוק) בְּנֹחַ:
אָמַר רַבִּי לֵוִי: טוֹב ה' לַכֹּל(שם) – עַל הַכֹּל, שֶׁהוּא מַעֲשָׂיו (ורחמיו על הכול, משום שהכול מעשי ידיו).
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל: טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו(שם) – עַל הַכֹּל שֶׁהֵן מִדּוֹתָיו הוּא מְרַחֵם (על כל מי שנוהג במידותיו, במידת הרחמים, הוא מרחם; או: על הכול הוא מרחם, שהרחמים הם מידותיו).
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: טוֹב ה' לַכֹּל(שם) – וּמֵרַחֲמָיו הוּא נוֹתֵן לִבְרִיּוֹתָיו (נותן בלב הבריות שירחמו זה על זה).
בָּתַר יוֹמִין עֲבַר חַד שֶׁרֶץ קַמֵּי בְּרַתֵּיהּ וּבְעָא לְמִקְטְלָא (לאחר ימים עבר שרץ אחד לפני בתו של רבי, ורצתה להרוג אותו). אֲמַר לָהּ (אמר לה רבי): בְּרַתִּי, שַׁבְקֵיהּ (בתי, הניחי לו), דִּכְתִיב (שכתוב): וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו.
רַבֵּנוּ הֲוָה עִנְוְתָן סַגִּי (רבי היה עניו גדול), וַהֲוָה אֲמַר (והיה אומר): כָּל מַה דְּיֹאמַר לִי בַּר נָשׁ אֲנָא עָבֵיד (כל מה שיאמר לי אדם אני עושה), חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשׂוּ בְּנֵי בְתֵירָא לִזְקֵנִי (להלל הזקן), שֶׁיָּרְדוּ מִגְּדֻלָּתָן (מן הנשיאות) וְהֶעֱלוּ אוֹתוֹ. וְאִין סָלֵיק רַב הוּנָא רֵישׁ גָּלוּתָא לְהָכָא, אֲנָא קָאֵים לִי מִן קֳדָמוֹהִי (ואם יעלה רב הונא ראש הגולה לכאן, אני אעמוד מפניו). לָמָּה? דְּהוּא מִן יְהוּדָה וַאֲנָא מִן בִּנְיָמִין, וְהוּא מִן דִּכְרַיָּא דִּיהוּדָה וַאֲנָא מִן נֻקְבָתָא (שהוא משבט יהודה ואני משבט בנימין, והוא מן הזכרים של יהודה ואני מן הנקבות).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): פּוֹק חֲזֵי מַאן בָּעֵי לָךְ לְבָרָא (צא וראה מי מבקש אותך בחוץ). נְפַק וְלָא אַשְׁכַּח בַּר נָשׁ (יצא ולא מצא איש), וְיָדַע דְּהוּא נָזוּף (וידע שהוא נזוף, שרבי כועס עליו ומרחיק אותו), וְאֵין נְזִיפָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם.
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי אָבִין: כָּל אוֹתָן שְׁלֹשִׁים יוֹם שֶׁהָיָה רַבִּי חִיָּא רַבָּה נָזוּף מֵרַבֵּנוּ, אַלֵּיף לְרַב בַּר אֲחָתֵיהּ כָּל כְּלָלֵי דְּאוֹרָיְתָא (לימד את רב בן אחותו את כל כללי התורה). וְאִלֵּין אִינּוּן כְּלָלַיָּיא דְּאוֹרָיְתָא – הִלְכְתָא דְּבַבְלָאֵי (ואלו הם כללי התורה – ההלכות של הבבלים).
לְסוֹף תְּלָתִין יוֹמִין אֲתָא אֵלִיָּהוּ זָכוּר לַטּוֹב בִּדְמוּתֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה אֵצֶל רַבֵּנוּ, וִיהַב יְדֵיהּ עַל שִׁנֵּיהּ וְאִתְּסֵי (לסוף שלושים יום בא אליהו זכור לטוב בדמותו של רבי חייא הגדול אל רבי, ונתן את ידו על שינו, ונתרפא).
כֵּיוָן דַּאֲתָא רַבִּי חִיָּא רַבָּה לְגַבֵּי רַבֵּנוּ (כיוון שבא רבי חייא הגדול אל רבי), אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חייא): מָה עֲבַדְתְּ בְּשִׁנָּךְ (מה עשית בשינך)? אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): מִן עוֹנָתָא דִּיהַבְתְּ יְדָךְ עִלּוֹהִי אִתְנְשֵׁימַת (מן השעה שנתת את ידך עליה, נתרפאה). אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חייא): לֵית אֲנָא הֲוָה יָדַע מָה הוּא (לא ידעתי מה הדבר הזה).
כֵּיוָן דִּשְׁמַע כֵּן (כיוון ששמע רבי כך), שָׁרֵי נָהֵיג בֵּיהּ יְקָרָא (התחיל לנהוג בו כבוד), וְקָרַב תַּלְמִידִים וּמְעַיֵּיל לֵיהּ מִלְּגָאו (והיה מקרב את התלמידים, ואותו מכניס לפנים מכולם).
רַבֵּנוּ הֲוָה מְתַנֵּי שִׁבְחֵיהּ דְּרַבִּי חִיָּא רַבָּה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן רַבִּי יוֹסֵי (רבי היה מספר בשבחו של רבי חייא הגדול לפני רבי ישמעאל בן רבי יוסי), אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי): אָדָם גָּדוֹל, אָדָם קָדוֹשׁ (הוא).
חַד זְמַן חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנֵּיהּ (פעם אחת ראה רבי ישמעאל את רבי חייא בבית המרחץ, ורבי חייא לא קם מפניו).
אֲמַר לֵיהּ (אמר רבי ישמעאל לרבי): הַהוּא תַּלְמִידָךְ דַּהֲוֵת מִשְׁתַּבַּח בֵּיהּ, חֲמִיתֵיהּ בֵּי בָנֵי וְלָא אִתְכְּנַע מִנַּאי (אותו תלמיד שלך שהיית משתבח בו, ראיתי אותו בבית המרחץ ולא קם מפניי).
אֲמַר לֵיהּ (אמר רבי לרבי חייא): וְלָמָּה לָא אִתְכְּנַעַתְּ מִנֵּיהּ (ולמה לא קמת מפניו)? אֲמַר לֵיהּ רַבִּי חִיָּא (אמר לו רבי חייא): מִסְתַּכֵּל הָיִיתִי בְּאַגָּדַת תְּהִלִּים (שקוע הייתי בהרהור באגדת תהלים, ולא ראיתי אותו).
כֵּיוָן דִּשְׁמַע כֵּן (כיוון ששמע רבי כך), מְסַר לֵיהּ תְּרֵין תַּלְמִידוֹי וַהֲווֹ עָיְילִין עִמֵּיהּ לַאֲשׁוּנָה (מסר לו שניים מתלמידיו, והיו נכנסים עימו לחדר הפנימי החשוך של בית המרחץ; או: בכל עת), דְּלָא יִשְׁהֵי וְתִזְעַר נַפְשֵׁיהּ (שלא ישתהה שם שקוע בהרהוריו ויסתכן).
אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: לְרָעָה (כשבא המבול, נאמר): בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנֹת תְּהוֹם רַבָּה(בראשית ז, יא), אֲבָל לְטוֹבָה (כשפסק המבול, נאמר): וַיִּסָּכְרוּ מַעְיְנֹת תְּהוֹם, אֲבָל לֹא 'כָּל מַעְיְנֹת' (לא נאמר כאן 'כל', שלא כולם נסכרו), חוּץ מִמַּעְיַן טְבֶרְיָה וְאַבְּלוֹנִיס וּמְעָרַת פַּמַּיָיס (נסכרו כולם חוץ משלושת אלה, שמות מקומות שיש בהם מעיינות חמים; פמייס היא הבניאס).
וַתָּנַח הַתֵּבָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּשִׁבְעָה עָשָׂר [יוֹם לַחֹדֶשׁ עַל הָרֵי אֲרָרָט] – עַל טוּרֵי קַרְדּוֹנְיָיא (על הרי קרדו, והוא התרגום הארמי של 'הרי אררט').
מַהוּ טָרָף? קְטִיל (הרוג, כלומר עלה שנתלש מן האילן קודם זמנו), הֵאיךְ מָה דְּאַתְּ אָמַר (כמו מה שנאמר): טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף(בראשית לז, לג). אֲמַר לָהּ (אמר לה נח ליונה): אִלּוּ שְׁבַקְתֵּיהּ, אִילָן רַב הֲוָה מִתְעֲבֵד (אילו הנחת אותו, אילן גדול היה נעשה ממנו).