מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות כב,כד) ["אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך."] "אם כסף תלוה את עמי". רבי ישמעאל אומר: כל "אם" ו"אם" שבתורה, רשות, חוץ מזה ועוד שנים: (ויקרא ב,יד) "ואם תקריב מנחת בכורים ליי, אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך." [גרש כרמל: גרעיני דגנים שבורים, בורגול.] חובה, לא רשות. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמד לומר: "תקריב את מנחת בכוריך", חובה, לא רשות.
כיוצא בו: (שמות כ,כה) "ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית, כי חרבך הנפת עליה ותחללה." חובה, לא רשות. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמד לומר: (שמות כז,ו) "אבנים שלמות תבנה", חובה ולא רשות.
אף כן אתה אומר: "אם כסף תלוה את עמי", חובה. אתה אומר חובה, או אינו אלא רשות? תלמד לומר: (דברים טו,י) "והעבט תעביטנו די מחסרו אשר יחסר לו." [והעבט תעביטנו די מחסרו: תלווה לו מספיק כדי לספק את מה שחסר לו וקח ערבון, עבוט, כביטחון שיחזיר את חובו.] חובה ולא רשות.
"אם כסף תלוה את עמי", כסף בכסף את מלוהו, אין את מלוהו פרות בפרות.
דבר אחר: "אם כסף תלוה את עמי", כסף בכסף את מלוהו, אין את מלוהו כסף ופרות בכסף.
"אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך", ישראל וגוי עומדין לפניך ללוות, עמי קודם; עני ועשיר עומדין לפניך, עני קודם; ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין לעניי עירך; עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין, שנאמר "את העני עמך". "אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנשה", אבל הוה את לעשיר כנושה. "לא תהיה לו כנשה", שלא תראה לו בכל זמן.
"לא תשימון עליו נשך." מה תלמד לומר? לפי שהוא אומר: (ויקרא כה,לז) "את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית", הרי זו אזהרה למלוה, שלא ילוה ברבית. את אומר הרי זו אזהרה למלוה, שלא ילוה ברבית, או הרי זו אזהרה ללווה? וכשהוא אומר: (ויקרא כה,לו) "אל תקח מאתו נשך ותרבית, ויראת מאלהיך, וחי אחיך עמך", הרי זו אזהרה ללווה אמור. ומה תלמד לומר (ויקרא כה,לז) "את כספך לא תתן לו בנשך"? הרי זו אזהרה למלוה, שלא ילוה ברבית.
אין לי אלא אזהרה למלוה וללווה; לערב ולעדין וללבלר, מנין? [לבלר. librarius: סופר.] תלמד לומר "לא תשימון עליו נשך", מכל מקום.
מכן אמרו: המלוה ברבית עובר משם חמשה דברים: משם 'בל תתן', משם 'בל תקח', "לא תהיה לו כנשה", "לא תשימון עליו נשך", (ויקרא יט,יד) "ולפני עור לא תתן מכשל". כשם שהמלוה והלווה עוברין משם חמשה דברין, כך הערב והעדין והלבלר. רבי יהודה מתיר ללבלר.
רבי מאיר אומר: המלוה ברבית ואומר לסופר 'בא כתב!' ולעדים 'באו חתמו!' אין לו חלק במי שפקד על הרבית.
(שמות כב,כה) ["אם חבל תחבל שלמת רעך, עד בא השמש תשיבנו לו."] "אם חבל תחבל שלמת רעך", רבי ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך, היאך את עושה מצוה ותהי נוטל את שלך.
"עד בא השמש תשיבנו לו." זו כסות יום, שאת מחזיר לו כל היום.
אין לי אלא כסות יום שאת מחזיר לו כל היום, כסות לילה שאת מחזיר לו כל הלילה, מנין? תלמד לומר: (דברים כד,יג) "השב תשיב לו את העבוט כבוא השמש".
מכן אמרו: ממשכנין כסות יום בלילה, וכסות לילה ביום, ומחזירין כסות יום ביום, וכסות לילה בלילה.
(שמות כב,כו) ["כי הוא כסותה לבדה, הוא שמלתו לערו, במה ישכב? והיה כי יצעק אלי, ושמעתי, כי חנון אני."] "כי הוא כסותה לבדה", זה טליתו; "הוא שמלתו לערו", זה חלוק; "במה ישכב?" להביא עור מצע. "והיה כי יצעק אלי, ושמעתי, כי חנון אני." רבי נתן אומר: והרי שיצא חיב לחברו מנה בבית דין, ועליו כסות במאתים, לא יאמר לו: מכר כסותך והתכסה במנה, ותן לי מנה! לכך נאמר: "כי הוא כסותה לבדה, הוא שמלתו לערו", אין את רשי למנע ממנו כסות שנופלת לשארו.
"ושמעתי, כי חנון אני." שברחמים אני בראתי עולמי.
(שמות כב,כז) ["אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאר."] "אלהים לא תקלל", למה נאמר? לפי שהוא אומר (ויקרא כד,טז) "ונקב שם יי, מות יומת", ענש שמענו, אזהרה לא שמענו! תלמד לומר "אלהים לא תקלל". דברי רבי עקיבה.
רבי ישמעאל אומר: בדינין הכתוב מדבר, שנאמר: (שמות כב,ח) "עד האלהים יבא דבר שניהם".
"אלהים לא תקלל". אין לי אלא דין, נשיא מנין? תלמד לומר "ונשיא בעמך לא תאר." אני אקרא "ונשיא בעמך לא תאר", אחד דין ואחד נשיא במשמע! ומה תלמד לומר: "אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאר"? לחיב על כל אחד ואחד בפני עצמו.
מכן אמרו: יש מדבר דבר אחד, וחיב עליו משם ארבעה דברין: בן נשיא שקלל את האב, חיב עליו משם ארבעה דברין: חיב עליו משם אב, משם דין, משם נשיא, משם "בעמך לא תאר". רבי יהודה בן בתירה אומר: "אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאר." שומע אני, לא יהי חיב עד שיהי דין ונשיא! תלמד לומר: "אלהים לא תקלל, ונשיא בעמך לא תאר." לחיב עליו משם דין ומשם נשיא.
או נשיא כאחז וכחבריו! ומה תלמד לומר "בעמך"? לא אמרתי אלא כל זמן שהן נוהגין כמנהג עמך.
"אלהים לא תקלל", אין לי אלא דין ונשיא, שאר כל אדם מנין? תלמד לומר "בעמך לא תאר", מכל מקום.
(שמות כב,כח) "מלאתך ודמעך לא תאחר, בכור בניך תתן לי." "מלאתך", אלו בכורין, הנטלין מן המלא; "ודמעך", זו תרומה; "לא תאחר", שלא תקדים מעשר שני לראשון, לא ראשון לתרומה, לא תרומה לבכורין. אבל איני יודע אי זה מהם יקדם, אם תרומה לבכורים, אם בכורים לתרומה? אמרת, יקדמו הבכורין, שהן קרויין ארבעה שמות, ראשית, בכורים, תרומה, ודמעך, לתרומה, שאינה קרויה אלא שלשה שמות. תקדם תרומה, שהיא קרויה שלשה שמות, ראשית, תרומה, ומעשר, למעשר ראשון, שאינו קרוי אלא שני שמות, ויקדם מעשר ראשון, שהוא קרוי שני שמות, תרומה ומעשר, למעשר שני, שאינו קרוי אלא שם אחד בלבד. מכן אמרו: המקדים תרומה לבכורים, מעשר ראשון לתרומה, מעשר שני לראשון, אף על פי שעובר ב'לא תעשה', מה שעשה עשוי, שנאמר: (שמות כב,כח) "מלאתך ודמעך לא תאחר".
(שמות כב,כט) "כן תעשה לשרך לצאנך, שבעת ימים יהיה עם אמו, ביום השמיני תתנו לי." הקיש בכור אדם לבכור בהמה, ובכור בהמה לבכור אדם: מה בכור בהמה, נפלין פוטרין בה את הבכורה, אף בכור אדם, נפלין פוטרין בו את הבכורה; מה בכור אדם, את רשי לתנו לכהן בכל מקום שירצה, אף בכור בהמה, את רשי לתנו לכהן בכל מקום שירצה.
לפי שהוא אומר: (דברים יב,ו) "והבאתם שמה עלתיכם וזבחיכם", שומע אני, אפלו ברחוק מקום, יהיה בחובה עליו להביאו לבית הבחירה! תלמד לומר (במדבר ח,יח) "באדם ובבהמה", הקיש בכור אדם לבכור בהמה, ובכור בהמה לבכור אדם:
מה בכור אדם, את מטפל בו שלשים יום, אף בכור בהמה, את מטפל בו שלשים יום.
"שבעת ימים יהיה עם אמו", למה נאמר? לפי שהוא אומר: (ויקרא כב,כז) "והיה שבעת ימים תחת אמו", "תחת אמו", עם אמו. אתה אומר תחת אמו, עם אמו, או תחת אמו כמשמעו? תלמד לומר "שבעת ימים יהיה עם אמו". מה כן "עם אמו", אף להלן עם אמו.
רבי נתן אומר: לא בא "תחת" אלא לדרש: "תחת אמו", אחר אמו. אתה אומר תחת אמו, אחר אמו, או תחת אמו כשמועו? הרי את דן: נאמר כן "אמו", ונאמר להלן "אמו"; מה "אמו" אמור להלן, בסמוך לו, אף "אמו" האמור כן בסמוך לו.
"שבעת ימים יהיה עם אמו". מה בכור קדש אינו יונק אלא מן החלין, אף כלן לא יינקו אלא מן החלין.
מכן אמרו: כל הקדשים לא ייניקו את בניהם, מעשרת הלה לא תיניק את בנה, [מעשרת הלה: הבהמה הזאת שהיא מעשר.] וכלן אינן למדין אלא מן הבכור. מה בכור קדש אינו יונק אלא מן החלין, אף כלן לא יינקו אלא מן החלין.
כיצד הן עושין? נוטלין מעות מן ההקדש, ולוקחין בהן בהמה מן החלין, ומתרחמות עליהן ומיניקות אותן. אף על פי שאמרו: מתנדבין היו על מנת כן.
"ביום השמיני תתנו לי." אין לי אלא שמיני, ומשמיני ולהלן, מנין? הרי את דן: נאמר כן "שמיני", ונאמר להלן "שמיני", מה שמיני שנאמר להלן, הכשיר בו שמיני, ומשמיני ולהלן, אף שמיני שנאמר כן, נכשיר בו שמיני, ומשמיני ולהלן. מה כן ביום השמיני, שמיני, אף להלן ביום השמיני, שמיני. "ביום השמיני תתנו לי." להוציא מחסר זמן.