מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות כא,לא) "או בן יגח או בת יגח כמשפט הזה יעשה לו." למה נאמר? לפי שהוא אומר: (שמות כא,כט) "והמית איש או אשה", אין לי אלא גדולים, קטנים מנין? תלמד לומר "או בן יגח או בת יגח". אין לי אלא בן גמור או בת גמורה, טומטום ואנדרוגינוס מנין? תלמד לומר "או בן יגח או בת יגח". אין לי אלא בנו ובתו שלאחר, בנו ובתו שלעצמו מנין? תלמד לומר: (שמות כא,ט) "כמשפט הבנות יעשה לה." אין לי אלא ישראל, גרים מנין? תלמד לומר "כמשפט הזה יעשה לו."
(שמות כא,לב) "אם עבד יגח השור או אמה, כסף שלשים שקלים יתן לאדניו והשור יסקל." אף עבד ואמה היו בכלל, שנאמר: (שמות כא,כט) "והמית איש או אשה". והרי הכתוב מוציאו מכללו, להקל עליו ולהחמיר עליו: להקל עליו, שאם היה יפה מאה מנה, נותן לו שלשים סלע; להחמיר עליו, שאם אינו יפה אלא דינר זהב, נותן לו שלשים סלע.
"אם עבד יגח השור, או אמה". לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
דבר אחר: "אם עבד יגח השור, או אמה", בכנעני הכתוב מדבר, או אינו מדבר אלא בעברי? כשהוא אומר "כסף שלשים שקלים יתן לאדניו", הרי בכנעני הכתוב מדבר.
"כסף שלשים שקלים יתן לאדניו", אחד איש ואחד אשה.
דבר אחר: "והשור יסקל", למה נאמר? היה בכלל ויצא לדון בחדוש, [היה בכלל ויצא לדון בחדוש: זה אחד מן הכללים שבהם נדרשת התורה, כמו שנאמר בספרא בברייתא דרבי ישמעאל: כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש ואי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש.] והחזירו הכתוב לכללו.
"והשור יסקל", למה נאמר? עד שלא יאמר, יש לי בדין: הואיל והוא במיתה על עבדו ועל אמתו, ואחר במיתה על עבדו ועל אמתו, ושורו במיתה על עבדו ועל אמתו, ושור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, אם למדת שחלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, נחלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ואמתו! תלמד לומר "והשור יסקל." מגיד הכתוב, אף על פי שחלק בינו לבין אחר במיתה על עבדו ועל אמתו, לא נחלק בין שורו לשור אחר במיתה על עבדו ועל אמתו.
(שמות כא,לג) ["וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בר, ולא יכסנו ונפל שמה שור או חמור."] "וכי יפתח איש בור". למה נאמר? עד שלא יאמר, יש לי בדין: הואיל והשור ממונו, והבור ממונו, אם למדת על שהוא חיב על ידי שורו, לא יהי חיב על ידי בורו? תלמד לומר "או כי יכרה איש בר". הא לפי שלא זכיתי מן הדין, צריך הכתוב להביאו.
דבר אחר: "וכי יפתח איש בור, או כי יכרה איש בר, ולא יכסנו, ונפל שמה שור או חמור." לחיב על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו.
דבר אחר: "וכי יפתח איש בור", אין לי אלא פותח, כורה מנין? תלמד לומר "או כי יכרה איש בר". עד שלא יאמר, יש לי בדין: אם הפותח חיב, הכורה לא יהי חיב? הא אם אמרת כן, ענשת מן הדין! לכך נאמר "או כי יכרה", ללמדך שאין עונשין מן הדין.
דבר אחר: "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר", הקיש פותח לכורה וכורה לפותח: מה פותח ברשות פטור, אף כורה ברשות פטור; ומה כורה כשעור, אף פותח כשעור.
רבי יהודה בן בתירה אומר: לא הרי פותח כהרי כורה, ולא כורה כהרי פותח; הצד השוה שבהן, שהוא חיב בשמרו חיב בנזקו, אף כל שהוא חיב בשמרו חיב בנזקו. אין לי אלא פותח וכורה; סידו וכירו [סידו וכירו: טח אותו בסיד וגלף בטיח צורות בולטות.] וצירו ועשה בו, [סידו וכירו וצירו ועשה בו: עשה בו עבודות שונות שאינן פתיחה או כריה.] מנין? תלמד לומר "ולא יכסנו", הא לא פתיחה ולא כריה גרמה, אלא כסוי גורם.
"ולא יכסנו", להביא שומר חנם.
"ולא יכסנו", כראוי לו. מכן אמרו: כסהו כראוי, פטור; שלא כראוי, חיב. כסהו, וגלהו אחר, המגלה חיב. השותפין שכסו את הבור, אם גלהו אחד מהם, המגלה חיב. נתגלה וידע בו אחד, זה שידע בו חיב, וזה שלא ידע בו פטור.
"ונפל שמה שור או חמור." "שור", ולא שור וכליו, "חמור", ולא חמור וכליו. שהיה בדין: ומה, אם במקום שלא חיב על הבהמה, חיב על הכלים, וכן שחיב על הבהמה, אינו דין שיהי חיב על הכלים? תלמד לומר "ונפל שמה שור או חמור." "שור" ולא כליו, "חמור" ולא כליו.
"ונפל שמה", בדרך הלוכו. מכן אמרו: נפל לפניו מקול הכריה, חיב; לאחריו מקול הכריה, פטור. אבל בבור, בין לפניו ובין לאחריו, חיב.
(שמות כא,לד) ["בעל הבור ישלם, כסף ישיב לבעליו, והמת יהיה לו."] "בעל הבור ישלם", מכל מקום.
"כסף ישיב לבעליו". אין לי אלא כסף, בהמה מנין? הרי את דן: נאמר כן "והמת יהיה לו", ונאמר להלן (שמות כא,לו) "והמת יהיה לו." מה להלן בהמה, אף כן בהמה; מה כן כסף, אף להלן כסף.
"והמת יהיה לו", לנזק. אתה אומר לנזק, או אינו אלא למזיק? אמרת, אלו כן היה, מה תלמד לומר "והמת יהיה לו"? לנזק! אלא מגיד ששמין דמי נבלתו, ומנכה לו דמי נזקו.