מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות יב,ג) "דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשר לחדש הזה, ויקחו להם איש שה לבית אבת, שה לבית." רבי ישמעאל אומר: וכי שניהם היו מדברים? והלא כבר נאמר: (שמות לא,יג) "ואתה דבר אל בני ישראל לאמר"? ומה תלמד לומר "דברו"? אלא כשהיה משה מדבר, היה אהרן מרכין אזנו לשמע באימה, [מרכין אזנו: מטה אוזנו כלפי מטה כדי להקשיב היטב.] ומעלה עליו כאלו שומע מפי הקדש.
רבי אחי ברבי יאשיה אומר: וכי שניהם מדברים היו? והלא כבר נאמר: (שמות לא,יג) "ואתה דבר אל בני ישראל"? ומה תלמד לומר "דברו"? אלא כיון שמשה מדבר, היה אהרן מימינו ואלעזר משמאלו, ואיתמר מימינו שלאהרן, והדבור יוצא מביניהם כאלו שלשתן מדברים.
רבי שמעון בן יוחי אומר: משה חולק כבוד לאהרן ואומר לו: למדני! ואהרן חולק כבוד למשה ואומר לו: למדני! והדבור יוצא מביניהם כאלו שניהם מדברים.
"דברו אל כל עדת ישראל לאמר: בעשר לחדש". הדבר הזה בראש חדש, ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר. אתה אומר הדבר היה בראש חדש, ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר, או אינו אלא הדבר ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר? תלמד לומר "החדש הזה לכם דברו", אימתי היה הדבר? בראש החדש. הא אין עליך לומר כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון: הדבר בראש חדש, ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר.
רבי אחי ברבי יאשיה אומר: הדבר בראש חדש, ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר. אתה אומר כן, או אינו אלא הדבר ולקיחה בראש חדש, ושחיטה בארבעה עשר? תלמד לומר "דברו אל כל עדת ישראל לאמר", שאין תלמוד (לומר) "לאמר", אלא להפסיק הענין. הא אין עליך לדון כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון: הדבר בראש חדש, ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר.
רבי יוסה הגלילי אומר: הדבר בראש חדש, ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר. אתה אומר כן, או אינו אלא הדבר בראש חדש, ולקיחה ושחיטה בעשור? תלמד לומר: (שמות יב,ו) "והיה לכם למשמרת עד ארבעה עשר יום". אם אמרת כן, עקרת את כל הכתוב! הא אין עליך לדון כלשון אחרון, אלא כלשון ראשון: הדבר בראש חדש, ולקיחה בעשור, ושחיטה בארבעה עשר.
"בעשר לחדש הזה ויקחו". אין לי אלא עשירי שהוא כשר ללקיחה; ארבעה עשר, מנין? אמרת קל וחמר: מה עשירי, שאינו כשר לשחיטה, כשר ללקיחה, ארבעה עשר, שהוא כשר לשחיטה, אינו דין שיהי כשר ללקיחה? שלשה עשר מנין? אמרת קל וחמר: מה עשירי, שאינו קרוב לשחיטה, כשר ללקיחה, שלשה עשר, שהוא קרוב לשחיטה, דין הוא שיכשר ללקיחה. [שיכשר: שיהיה כשר.] והוא הדין לאחד עשר ולשנים עשר.
"בעשר לחדש הזה", להוציא פסח דורות, שפסח מצרים מקחו מבעשור, [מקחו: קנייתו.] ופסח דורות מקחו כל זמן.
"ויקחו להם". וכי כלם היו לוקחים? אלא לעשות שלוחו שלאדם כמותו. מכן אמרו: שלוחו שלאדם כמותו.
"איש שה לבית אבת". בכלל שה, גדי וטלה, שנאמר: (דברים יד,ד) "שה כשבים ושה עזים."
"לבית אבת", אין "לבית אבת" אלא למשפחות, שנאמר: (במדבר א,ב) "למשפחתם לבית אבתם". והרי שהיו עשר משפחות לבית אב אחד, שומע אני, שה אחד לכלם! תלמד לומר "שה לבית".
(שמות יב,ד) ["ואם ימעט הבית מהיות משה, ולקח הוא ושכנו הקרב אל ביתו במכסת נפשת, איש לפי אכלו תכסו על השה."] "ואם ימעט הבית מהיות משה". בא הכתוב ללמדך, שלעולם נמנין על הפסח [נמנין על הפסח: מצטרפים לחבורה שתאכל שה אחד לקרבן הפסח.] ומושכין ידיהם ממנו, [ומושכין ידיהם ממנו: מבטלים את ההצטרפות לחבורה.] עד שישחט, ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא. [כמות שהוא: בלי אף מנוי עליו.]
רבי יהודה אומר: ובלבד שיהי שם אחד מחבורה הראשונה, שלא לעשות עקר טפלה וטפלה עקר.
"ולקח הוא ושכנו". רבי ישמעאל אומר: מנין אתה אומר, שאם ירצה אדם למנות עמו אחרים על פסחו, שהוא רשי? שנאמר "ולקח הוא ושכנו".
רבי עקיבה אומר: מנין אתה אומר, שאם ירצה אדם לעשות פסחו יחידי, שהוא רשי? שנאמר "ולקח הוא ושכנו". שומע אני, שכנו שבגגו, או אינו אלא שכנו שבשדה? תלמד לומר "הקרב אל ביתו", דבר הכתוב בהווה.
רבי שמעון בן יוחי אומר: "שכנו", מכל מקום.
"במכסת נפשת". אין 'מכסת' אלא מנין, שישחטנו למנוייו. שחטו שלא למנוייו, שומע אני, יהי כעובר על המצוה וכשר! תלמד לומר "איש לפי אכלו תכסו", שנה הכתוב עליו לפסל. [שנה הכתוב: חזר הפסוק פעם נוספת על העניין.]
דבר אחר: "במכסת נפשת", למה נאמר? לפי שנאמר "איש", אין לי אלא איש; אשה, טומטום, אנדרוגינוס, מנין? תלמד לומר "במכסת נפשת", רבה. [רבה: הרחיב, הוסיף על המשמעות המצומצמת של 'איש'.] משמע מביא את אלו, [מביא: מכניס להגדרה.] ומביא את החולה ואת הקטן שאינן יכלין לאכל כזית! תלמד לומר "איש לפי אכלו", יצאו החולה והקטן שאינן יכלין לאכל כזית. מכן אמר רבי: החולה והקטן שאינן יכלין לאכל כזית, אין שוחטין עליהן.
"תכסו על השה". רבי יאשיה אומר: לשון סרסי הוא זה, [לשון סרסי: ארמית מערבית.] כאדם שאומר לחברו: כוס לי טלה זה!
"על השה". רבי ישמעאל אומר: בא הכתוב ללמדך שנמנין על הפסח, ומושכים את ידיהם ממנו עד שישחט, ובלבד שלא יניח את הפסח כמות שהוא. רבי יצחק אומר: במי הענין מדבר? בחי.