בראשית רבה · פרשה ז

אויאמר אלהים ישרצו המיםמנוקד ומבואר

וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם –

כְּתִיב (כתוב): אֵין כָּמוֹךָ בָאֱלֹהִים אֲדֹנָי וְאֵין כְּמַעֲשֶׂיךָ (תהלים פו, ח).

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם (בדרך כלל) בָּשָׂר וָדָם צָר צוּרָה (יוצר דמות) בַּיַּבָּשָׁה, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרָה (יוצר דמות) בַּמַּיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה.

ביעקב איש כפר נבוראי הורה בצור…מנוקד ומבואר

יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוֹרָאִי הוֹרָה בְּצוֹר: דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה.

שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח לֵיהּ (שלח לו): תָּא לְקֵי (בוא לקבל מלקות).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): בַּר אֵינָשׁ דַּאֲמַר מִלְּתָא מִן אוֹרָיְיתָא לָקֵי (אדם שאמר דבר מן התורה לוקה)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): מִנַּיִן הִיא דְאוֹרָיְיתָא (מניין שהיא מן התורה)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): מִן הָדָא דִכְתִיב (מזה שכתוב): וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ – וּמָה עוֹף טָעוּן שְׁחִיטָה, אַף דָּגִים טְעוּנִין שְׁחִיטָה.

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): לָא הוֹרֵית טַב (לא הורית יפה).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): מִנַּיִן אַתְּ מוֹדַע לִי (מניין אתה מודיע לי זאת)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): רְבִיעַ וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ (רבוץ לקבל את המלקות ואני אודיע לך), דִּכְתִיב (שכתוב): הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כָּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם (במדבר יא, כב) – 'יִשָּׁחֵט' אֵין כְּתִיב כָּאן (לא נאמר כאן בדגים), אֶלָּא יֵאָסֵף.

אֲמַר (אמר יעקב לרבי חגי): חֲבוֹט חֲבָטָךְ, רְצוֹף רִצְפָּךְ, דְּהִיא טָבָא לְאוּלְפָנָא (הכה את מכתך, הלקה את מלקותך, שהיא טובה ללימוד).

יַעֲקֹב אִישׁ כְּפַר נְבוֹרָאִי הוֹרָה בְּצוֹר: מֻתָּר לָמוּל בְּנָהּ שֶׁל עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים (שנולד לה מישראל) בְּשַׁבָּת.

שָׁמַע רַבִּי חַגַּי, שָׁלַח לֵיהּ (שלח לו): תָּא לְקֵי (בוא לקבל מלקות).

אָמַר (יעקב): בַּר נָשׁ דַּאֲמַר מִלְּתָא דְאוֹרַיְיתָא לָקֵי (אדם שאמר דבר תורה לוקה)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): וּמִן הִיא דְאוֹרָיְיתָא (ומהיכן היא מן התורה)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): (שנאמר:) וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם (במדבר א, יח) – מִשְׁפַּחַת אָב קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה, מִשְׁפַּחַת אֵם אֵינָהּ קְרוּיָה מִשְׁפָּחָה.

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): לָא הוֹרֵית טַב (לא הורית יפה).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): וּמִנַּיִן אַתְּ מוֹדַע לִי (ומניין אתה מודיע לי זאת)?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): רְבִיעַ וַאֲנָא מוֹדַע לָךְ (רבוץ לקבל את המלקות ואני אודיע לך).

אֲמַר (אמר רבי חגי): אִם אָתֵי בַּר עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים לְגַבָּךְ וְיֹאמַר לָךְ: אֲנָא בָּעֵי מִתְעַבְּדָה יְהוּדִי עַל מְנָת לְמִגְזְרָה בְּיוֹמָא דְשַׁבַּתָּא אוֹ בְּיוֹמָא דְּכִפּוּרַיָּא (אם יבוא אליך בן של עובדת כוכבים ויאמר לך: אני רוצה להיעשות יהודי על מנת להימול ביום השבת או ביום הכיפורים), (האם) מְחַלְּלִין אוֹתוֹ (את היום) עָלָיו? וַהֲלוֹא אֵין מְחַלְּלִין שַׁבָּת וְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא עַל בְּנָהּ שֶׁל בַּת יִשְׂרְאֵלִית בִּלְבָד.

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): וּמִנַּיִן לָךְ (ומניין לך זאת)? (ענה לו רבי חגי:) מִן הָדָא (מזה), דִּכְתִיב (שכתוב): וְעַתָּה נִכְרָת בְּרִית לֵא־לֹהֵינוּ לְהוֹצִיא כָל נָשִׁים וְהַנּוֹלָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי (עזרא י, ג).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): רַבִּי, וּמִן הַקַּבָּלָה (מדברי הנביאים והכתובים) אַתָּה מַלְקֵנִי?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): וְהָכְתִיב תַּמָּן (והרי כתוב שם): וְכַתּוֹרָה יֵעָשֶׂה (שם).

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): מֵאֵיזוֹ תּוֹרָה?

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי חגי): מִן הַהוּא דְּאָמַר (מזה שאמר) רַבִּי יוֹחָנָן בְּשֵׁם רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי: וְלֹא תִתְחַתֵּן [בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ] (דברים ז, ג) – מִפְּנֵי מָה? כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי (שם, ד) – בִּנְךָ הַבָּא מִיִּשְׂרְאֵלִית קָרוּי בִּנְךָ, וְאֵין בִּנְךָ הַבָּא מִן עוֹבֶדֶת כּוֹכָבִים קָרוּי בִּנְךָ.

אֲמַר לֵיהּ (אמר לו יעקב): חֲבוֹט חֲבָטָךְ, דְּהִיא טָבָא בְּקוּלְטָא (הכה את מכתך, שהיא טובה לקבלה), וּרְצוֹף רִצְפָּךְ, דְּהִיא טָבָא בְּאוּלְפָנָא (והלקה את מלקותך, שהיא טובה ללימוד).

גועוף יעופףמנוקד ומבואר

וְעוֹף יְעוֹפֵף –

בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם (בדרך כלל) מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם בּוֹנֶה פָּלָטִין (ארמון) וּמַשְׁרֶה דִּיּוּרִין (ומושיב דיירים) בָּעֶלְיוֹנִים וּבַתַּחְתּוֹנִים (בקומות העליונות והתחתונות), שֶׁמָּא בֶּחָלָל (האם יכול הוא להושיבם באוויר שבחלל הארמון)? אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַשְׁרֶה דִּיּוּרִין (מושיב דיירים) בֶּחָלָל, כְּדִכְתִיב (כמו שכתוב): וְעוֹף יְעוֹפֵף עַל הָאָרֶץ [עַל פְּנֵי רְקִיעַ הַשָּׁמָיִם].

דויברא אלהים את התנינםמנוקד ומבואר

וַיִּבְרָא אֱ־לֹהִים אֶת הַתַּנִּינִם –

רַבִּי פִּנְחָס בְּשֵׁם רַבִּי אַחָא אָמַר: 'תַּנִּינִם' כְּתִיב (כתוב, חסר יו"ד, כלשון יחיד) – זֶה בְּהֵמוֹת וְלִוְיָתָן שֶׁאֵין לָהֶם בֶּן זוּגוֹת (בני זוג).

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: בְּהֵמוֹת יֵשׁ לוֹ בֶּן זוּג, וְאֵין לוֹ תַּאֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גִּידֵי פַחֲדָו יְשֹׂרָגוּ (איוב מ, יז).

רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַב מַתְנָא אָמַר: הַצָּבוּעַ הַזֶּה (עוף צבוע בגוונים רבים; או: הטווס) מִטִּפָּה שֶׁל לוֹבֶן הוּא (מטיפת זרע לבנה הוא נוצר), וְיֵשׁ לוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מִינֵי צִבְעוֹנִים, כְּמִנְיַן יְמוֹת הַשָּׁנָה שֶׁל חַמָּה.

רַבִּי יִרְמְיָה (אמר): כַּהֲנָא שָׁאַל לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: הַמַּרְבִּיעַ מֵחַיַּת הַיָּם (שני מינים זה בזה) מַהוּ (מה דינו)? אָמַר לוֹ (רבי שמעון בן לקיש): אַף הֵן כְּתִיב בָּהֶן (כתוב בהן): לְמִינֵהֶם.

בְּהָדָא פָּרַס בֶּן לָקִישׁ מְצוּדָתֵיהּ לְכַהֲנָא (בזה פרש בן לקיש את מצודתו על כהנא).

אוֹתִיב כַּהֲנָא (הקשה כהנא): וַהֲלוֹא אַף הַדָּגִים כְּתִיב בָּהֶן (כתוב בהם) לְמִינֵהֶם? בְּהָא פָּרַס כַּהֲנָא מְצוּדָתֵהּ עַל רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ (בזה פרש כהנא את מצודתו על רבי שמעון בן לקיש, ותפסו בקושייתו).

וְהֵיךְ עֲבִידָא (וכיצד יתיישב הדבר)? אָמַר רַבִּי יוֹנָה: יָכוֹל אֲנִי מְקַיֵּם לָהּ מִשּׁוּם מַנְהִיג (יכול אני לקיים את דברי רבי שמעון בן לקיש באיסור להנהיג שני מינים יחד): מֵבִיא שְׁנֵי דָּגִים, חַד מַיְירוֹן וְחַד אַסְפְּרוֹן (אחד שחור ואחד לבן), וְקוֹשְׁרָן בְּגֶמִי וּמַמְשִׁיכוֹ (ומושך אותם) בַּנָּהָר אוֹ בַיָּם, וְאָסוּר לַעֲשׂוֹת כֵּן מִשּׁוּם כִּלְאַיִם, דִּתְנַן (ששנינו): כִּלְאַיִם שֶׁאָמְרוּ הַנּוֹהֵג בָּהֶן (המינים שאמרו שדין כלאיים נוהג בהם) אֲסוּרִין לַחֲרֹשׁ וְלִמְשֹׁךְ וְלִנְהֹג יַחְדָּו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵת כָּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם.

וְאֵת כָּל עוֹף כָּנָף – זֶה הַטַּוָּס.

הויאמר אלהים תוצא הארץמנוקד ומבואר

וַיֹּאמֶר אֱ־לֹהִים תּוֹצֵא הָאָרֶץ –

אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: נֶפֶשׁ חַיָּה – זֶה רוּחוֹ שֶׁל אָדָם הָרִאשׁוֹן.

וַיַּעַשׂ אֱ־לֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ – רַבִּי הוֹשַׁעְיָא רַבָּה אָמַר: זֶה הַנָּחָשׁ.

אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר הוֹשַׁעְיָא: בִּנְפָשׁוֹת אוֹמֵר אַרְבַּע (כשהכתוב מדבר בנפשות הוא מונה ארבע: נפש חיה, בהמה, רמש וחיתו ארץ), כְּשֶׁנִּבְרְאוּ (וכשנבראו הגופים) הוּא אוֹמֵר (שלוש בלבד): חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְאֶת הַבְּהֵמָה [לְמִינָהּ] וְאֵת כָּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה?! אֶתְמְהָא (תמיהה)!

רַבִּי אוֹמֵר: אֵלּוּ הַשֵּׁדִים (הנפש הרביעית היא השדים), שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת נִשְׁמָתָם וּבָא לִבְרֹאת אֶת גּוּפָן וְקָדַשׁ הַשַּׁבָּת (ונכנסה השבת) וְלֹא בְרָאָן.

לְלַמֶּדְךָ דֶּרֶךְ אֶרֶץ מִן הַשֵּׁדִים, שֶׁאִם יִהְיֶה בְּיַד אָדָם חֵפֶץ טוֹב אוֹ מַרְגָּלִית עֶרֶב שַׁבָּת עִם חֲשֵׁכָה, אוֹמְרִים לוֹ: הַשְׁלֵךְ מִמְּךָ, שֶׁמִּי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם (הקדוש ברוך הוא) הָיָה עָסוּק בִּבְרִיָּתוֹ (בבריאתו) שֶׁל עוֹלָם וּבָרָא אֶת נִשְׁמָתָן (של השדים), בָּא לִבְרֹאת אֶת גּוּפָן וְקָדַשׁ שַׁבָּת (ונכנסה השבת) וְלֹא בְרָאָן.