בסעיפים המנוקדים, הנוסח, הפיסוק, הניקוד וההסברים שבסוגריים הוכנו בסיוע בינה מלאכותית, על בסיס דפוס וילנא ולאור המפרשים, ועדיין לא עברו עריכה אנושית. ייתכנו בהם טעויות.
רַב הוּנָא אָמַר: נוֹצָר לְשִׁבְעָה (עובר שנוצר כך שייוולד בחודש השביעי) וְנוֹלַד לִשְׁמוֹנָה אוֹ לְתִשְׁעָה – חַי. נוֹצָר לְתִשְׁעָה וְנוֹלַד לִשְׁמוֹנָה – אֵינוֹ חַי, קַל וָחֹמֶר לְשִׁבְעָה (כל שכן אם נולד בחודש השביעי).
בָּעוֹן קַמֵּיהּ דְּרַבִּי אַבָּהוּ (שאלו לפני רבי אבהו): מִנַּיִן שֶׁהַנּוֹצָר לְשִׁבְעָה חַי? אֲמַר לְהוֹן (אמר להם רבי אבהו): מִדִּידְכוֹן אֲנָא מַמְטֵי לְכוֹן (משלכם, מן הלשון היוונית, אני מביא לכם ראיה): זִיטָא אֶפְּטָא, אִיטָא אוֹכְטָא (ביוונית: שם האות זיטא, שערכה שבע, נשמע כמו 'יחיה', ושם האות איטא, שערכה שמונה, נשמע כמו 'ימות'; כלומר בן שבעה יחיה ובן שמונה ימות).
מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד בְּצִפּוֹרִי שֶׁמֵּת בְּנוֹ. אִית דְּאָמְרֵי מִין הָיָה, וְאִית דְּאָמְרֵי מִינָאִי הֲוָה יָתִיב גַּבֵּיהּ (יש אומרים שהאב היה מין, כלומר כופר, ויש אומרים שמין היה יושב אצלו).
סְלַק רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲלַפְתָּא לְמֶחֱמֵי לֵיהּ אַנְפִּין (עלה רבי יוסי בר חלפתא להראות לו פנים, כלומר לנחמו). חֲמָתֵיהּ יָתֵיב וְשָׂחֵיק (ראה המין את רבי יוסי יושב ומחייך).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המין): לָמָּה אַתָּה שָׂחֵיק (מחייך)?
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו רבי יוסי): אֲנַן רְחִיצָן בְּמָרֵי שְׁמַיָּא, דְּאִתְחַמֵּי לְאַפּוּיֵי לְעָלְמָא דְּאָתֵי (אנו בטוחים באדון השמים שעוד יתראו האב ובנו פנים בפנים לעולם הבא).
אֲמַר לֵיהּ (אמר לו המין): לָא מִסְתְּיֵיהּ לְהַהוּא גַּבְרָא עָקְתֵיהּ, אֶלָּא דַּאֲתֵית מְעָקָא לֵיהּ (לא די לו לאותו האיש, האבל, בצרתו, אלא שבאת לצער אותו)? אִית חַסְפִּין מִתְדַּבְּקִין (האם יש חרסים שבורים שחוזרים ונדבקים)? (האם) לֹא כָּךְ כְּתִיב (כתוב): כִּכְלִי יוֹצֵר תְּנַפְּצֵם(תהלים ב, ט)? אֶתְמְהָא (בתמיהה).
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה אָמַר: אִם יָשִׂים אֱ־לֹהִים לִבּוֹ עַל הָאָדָם הַזֶּה (להמיתו) – רוּחוֹ כְּבָר הָיָה בְּיָדוֹ (רוחו של האדם כבר נמצאת בידו של הקדוש ברוך הוא, שהיא עולה אליו בשעת השינה), וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף בְּגוּפוֹ (ואילו אסף גם את נשמתו למקום אחד בתוך גופו) – כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם (כבר היה כל אדם מת). אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת אֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת.
רַבָּנָן אוֹמְרִים (חכמים אומרים): אִם יָשִׂים אֱ־לֹהִים לִבּוֹ לָאָדָם הַזֶּה (להמיתו) – רוּחוֹ כְּבָר הוּא בְּיָדוֹ (רוחו של האדם כבר נמצאת בידו של הקדוש ברוך הוא), וְנִשְׁמָתוֹ אֵלָיו יֶאֱסֹף לְמַעְלָה (ואילו אסף אליו למעלה גם את נשמתו) – כְּבָר יִגְוַע כָּל אָדָם יַחַד (כבר היה כל אדם מת). אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן נְשָׁמָה מְחַמֶּמֶת הַגּוּף שֶׁלֹא יִצְטַנֵּן וְיָמוּת, הָדָא הוּא דִּכְתִיב (זהו שכתוב): נֵר ה' נִשְׁמַת אָדָם(משלי כ, כז).
רַב הוּנָא אָמַר: עֲשָׂאוֹ עֶבֶד מְכֻרָן בִּפְנֵי עַצְמוֹ (עבד שמשועבד לעצמו, שעליו לעמול כדי לפרנס את עצמו), דְּאִי לָא לָעֵי לָא נָגֵיס (שאם אינו עמל אינו אוכל).
הוּא דַּעְתֵּיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא דַּאֲמַר (זוהי דעתו של רבי חנינא, שאמר): נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא אוּכַל קוּם(איכה א, יד) – לָעֵי בְּאוֹרָיְיתָא בְּלֵילָא וּבִימָמָא לָא מָטֵי (מי שעמל בתורה בלילה, ביום אינו מספיק להשיג את פרנסתו).
רַבִּי שְׁמוּאֵל חַתְנֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא חַבְרֵהוֹן דְּרַבָּנָן (חתנו של רבי חנינא, חברם של החכמים) אָמַר: כָּאן הוּא (הכתוב) עוֹשֶׂה נְשָׁמָה נֶפֶשׁ (קורא לנשמה נפש, שנאמר: נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה), וּלְהַלָּן (בפרשת המבול) הוּא עוֹשֶׂה נְשָׁמָה רוּחַ (קורא לנשמה רוח, שנאמר: נשמת רוח חיים, בראשית ז, כב). מִנַּיִן לִתֵּן אֶת הָאָמוּר כָּאן לְהַלָּן, וְאֶת הָאָמוּר לְהַלָּן כָּאן? תַּלְמוּד לוֹמַר: חַיִּים חַיִּים לִגְזֵרָה שָׁוָה (המילה "חיים" נאמרה בשני הפסוקים, ללמוד מזה על זה).