מלאכת הניקוד, הפיסוק והביאור נעשית בהדרגה, ובסעיפים האלה היא עדיין בתהליך. בינתיים מובא כאן הנוסח כפי שהוא בספריית אוצריא, בלי ניקוד, עם המפרשים.
(שמות כא,יח) "וכי יריבן אנשים, והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולא ימות ונפל למשכב." למה נאמרה פרשה זו? לפי שהוא אומר: (שמות כא,כד) "עין תחת עין, שן תחת שן, יד תחת יד, רגל תחת רגל." אבל שבת ורפוי לא שמענו! תלמד לומר "וכי יריבן אנשים, והכה איש את רעהו באבן או באגרף, ולא ימות ונפל למשכב." (שמות כא,יט) "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא." בא הכתוב ללמד בו דברים המחסרים בו.
"וכי יריבן אנשים", אין לי אלא אנשים, נשים מנין? היה רבי ישמעאל אומר: הואיל ונאמרו כל נזקין שבתורה סתם, ופרט אחד, שעשה בו נשים כאנשים, פורט אני בכל הנזקים שבתורה, לעשות בהן נשין כאנשין.
רבי יאשיה אומר: (שמות כא,כט) "איש או אשה", למה נאמר? לפי שהוא אומר: (שמות כא,לג) "וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בר", אין לי אלא איש, אשה מנין? תלמד לומר "איש או אשה", בא הכתוב והשוה את האשה לאיש לכל נזקין שבתורה.
רבי יונתן אומר: אינו צריך! והלא כבר נאמר (שמות כא,לד) "בעל הבור ישלם", (שמות כב,ה) "שלם ישלם המבער את הבערה"? ומה תלמד לומר (שמות כא,כט) "איש או אשה"? לתלמודו בא.
"והכה איש את רעהו", לחיב על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו.
"באבן או באגרף", מגיד הכתוב שאבן ואגרוף סימני מיתה הן.
אתה אומר לכך בא, או אינו בא אלא ללמד, שאם הכהו באבן או באגרף, יהי חיב, ובשאר כל דבר יהי פטור? תלמד לומר: (במדבר לה,יז) "אם באבן יד אשר ימות בה הכהו וימת, רצח הוא, מות יומת הרצח." מגיד שאינו חיב עד שיכהו בדבר שיש בו כדי להמית.
ומנין אל מקום שהוא כדי להמית? תלמד לומר: (דברים יט,יא) "וארב לו, וקם עליו והכהו נפש ומת". מגיד שאינו חיב, עד שיכנו בדבר שיש בו כדי להמית, ואל מקום שהוא כדי להמית.
רבי נתן אומר: הקיש אבן לאגרוף ואגרוף לאבן: מה אבן, שיש בו כדי להמית, אף אגרוף שיש בו כדי להמית. או מה אגרוף בידוע, אף אבן בידוע, הא אם נתערבה באבנים אחרות, הרי זה פטור.
"ולא ימות ונפל למשכב." מגיד שהצהבה מביאה לידי מיתה. [הצהבה: הכעס והשנאה.]
"ולא ימות ונפל למשכב." הא אם הכהו מכה שיש בה כדי להמית, הרי זה פטור מן השבת ומן הרפוי.
(שמות כא,יט) ["אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו, ונקה המכה, רק שבתו יתן ורפא ירפא."] "אם יקום והתהלך", שומע אני, בתוך הבית! תלמד לומר "בחוץ". או "בחוץ", שומע אני, אפלו מתנונה! [מתנונה: חלש, שמצבו הולך ומחמיר.] תלמד לומר: "והתהלך בחוץ על משענתו", על בריו. [ על בריו: בחוזקו ובמצב בריאותו הקודם.]
זה אחד משלשה דברין שהיה רבי ישמעאל דורש בתורה כמין משל. (שמות כב,ב) "אם זרחה השמש עליו". וכי עליו החמה זורחת, והלא על כל העולם זורחת? אלא מה שמש שלום לעולם, אף זה, אם ידוע הוא שבשלום הלך ממנו והרגו, הרי זה חיב.
כיוצא בו: (דברים כב,יז) "ופרשו השמלה לפני זקני העיר." מחורין את הדברין כשמלה. אף כן אתה אומר: "על משענתו", על בריו.
"ונקה המכה". שומע אני, יתן ערבין ויטיל בשוק! [יתן ערבין ויטיל בשוק: לא יאסר, אלא יהיה חופשי ורק יעמיד ערבים לתשלום הנזק.] תלמד לומר: "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה", מגיד שחובשין אותו עד שנתרפא.
"ונקה המכה", מן המיתה. ושומע אני, מן השבת ומן הרפוי! תלמד לומר: (שמות כא,יט) "רק שבתו יתן ורפא ירפא." חוץ ממה שנותנין דמי אבריו, ונותנין לו דמי שבתו.
"רק שבתו יתן". שומע אני, לעולם! תלמד לומר "ורפא ירפא." מה רפוי מחמת מכה, אף שבת מחמת מכה.
אי לא חלק מכלל רפוי, כך לא נחלק מכלל שבת, כשם שזקוק לו לרפאת את זה, כך הוא זקוק לרפאת את זה, כשם שנותנין שבת לזה, כך נותנין שבת לזה? תלמד לומר "רק שבתו יתן", מגיד שחלק מכלל השבת.
"ורפא ירפא." שאם נתרפא וחזר, נתרפא וחזר, אפלו ארבעה חמשה פעמים, חיב לרפאתו, תלמד לומר "ורפא ירפא." עלו בו צמחין סביבות המכה, [צמחין: אבעבועות.] אם מחמת המכה, חיב לרפאתו; שלא מחמת המכה, פטור. וכשאמרה תורה "רק שבתו יתן ורפא ירפא", מה שבתו מחמת מכה, אף רפוי מחמת מכה.
דבר אחר: בא הכתוב ללמדך דרך ארץ מן התורה: "רק שבתו יתן ורפא ירפא."