(א) והסר כעס מלבך, אמר רבי לוי כל טילוי סירוי, וכל סירוי טפשן, אמר שלמה, הואיל והילדות והשחרות הבל, לפיכך וזכר את בוראיך, תנינן עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים, מאין באת, מטפה סרוחה. ולאן אתה הולך, למקום עפר רמה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. רבי יהושע בן לוי דסכנין אמר, שלשתן דרש עקביא מתוך תבה אחת, בורך, בארך, בוראך. בורך, זו לחה סרוחה. בארך, זו רמה ותולעה, בוראך, זה מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שאתה עתיד לתן לפניו דין וחשבון. לכך נאמר וזכר את בוראיך בימי בחורתיך, עד דחילך עלך. עד אשר לא יבאו ימי הרעה, אלו ימי הזקנה. והגיעו שנים, אלו היסורין. רבי חיא בר נחמיה אמר אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה.
(א) עד אשר לא תחשך השמש, זה קלסתר פנים. והאור, זה החטם. והירח, זה המצח. והכוכבים, אלו ראשי לסתות. ושבו העבים אחר הגשם, רבי לוי אמר בה תרתי, חדא לחבריה וחדא לבוריא, חדא לחבריה, בא לבכות זלגו עיניו דמעות. וחדא לבוריא, בא להטיל מים הגללים יוצאים ומקדמין אותו.
(א) ביום שיזעו שמרי הבית, אלו הצלעות. והתעותו אנשי החיל, אלו זרועותיו. רבי חיא ברבי נחמיה אומר אלו צלעותיו. ובטלו הטחנות, זו המסס. כי מעטו, אלו השנים. וחשכו הראות בארבות, אלו העינים. רבי חיא ברבי נחמיה אומר אלו כנפי הראה, שמשם בת קול יוצאת.
(א) וסגרו דלתים בשוק, אלו נקביו של אדם. בשפל קול הטחנה, על ידי דלית מסוסא טחין. ויקום לקול הצפור, הדין סביא כד שמע ציפרין מציציין אמר לסטין אתו לקפחא יתיה. וישחו כל בנות השיר, אלו השפתות. רבי חיא ברבי נחמיה אמר אלו הכליות שהן חושבות, והלב גומר.
(א) גם מגבה יראו, הדין סבא כד צווחין ליה לאלתר [מזמנין לסעודה], הוא אמר להון אית תמן מסוריין, אית תמן מסקין, אית תמן מחתותיין. וחתחתים בדרך, רבי אבא בר כהנא ורבי לוי, חד אמר חיתיתיה של דרך נפלה עליו, איזיל או לא איזיל, אמר לא איזיל. וחורנא אמר [הוא רבי לוי] התחיל מתוה תואים בדרך, אמר עד שוק פלן עד אתר פלן אית ביה מהלך, ועד אתר פלן לית ביה חילא להלך. וינאץ השקד, רבי לוי אמר זה לוז של שדרה. אדריאנוס שחיק עצמות מחיק שמיה, שאיל את רבי יהושע בן חנניה אמר ליה מהיכן אדם מניץ לעתיד לבוא, אמר ליה מלוז של שדרה. אמר לו הראני, מה עשה הביא לוז אחד של שדרה נתנו במים ולא נמחה, באור ולא נשרף, בריחים ולא נטחן. נתנו על הסדן והכה עליו בפטיש, נחלק הסדן ונבקע הפטיש, ולא הועיל כלום. ויסתבל החגב, אלו קרסוליו. ותפר האביונה, זה התאוה המטלת שלום בין איש לאשתו, שהיא בטלה. רבי שמעון בן חלפתא הוה יליף סליק לגב רבינו, כד סיב לא הוה יכיל, חד זמן סליק, אמר ליה רבינו מה זכינן למיחמי סבר אפוי דרבי יומא הדין, אמר לו רחוקות נעשו קרובות, וקרובות נעשו רחוקות, שתים נעשו שלש, ומטיל שלום בטל [פרושא: רחוקות נעשו קרובות, אלו העינים דהוון חמיאין מן רחיק, כדון אפלו מן קריב לא חמיאן. וקרובות נעשו רחוקות, אילין אודניא דהוון אינון שמען בחד זמן ותרתין זמנין, וכדון אפלו במאה זימנין לא שמען. שתים נעשו שלש, חוטרא ותרתין רגליא. ומטיל שלום בבית בטל, זו התאוה שמטיל חבה בין איש לאשתו]. כי הלך האדם אל בית עולמו, אל בית העולם אין כתיב כאן אלא בית עולמו, אמר ריש לקיש למלך שנכנס למדינה ועמו דכסין ואפרכין ואיסטסטולאטין, אף על פי שכלם נכנסין בפילון אחת, כל אחד ואחד הולך ושורה לפי כבודו, כך אף על פי שכלם טועמים טעם מיתה, כל אחד ואחד יש לו עולם בפני עצמו. וסבבו בשוק הסופדים, אלו התולעים.
(א) עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זה הוא חוט של שדרה. ותרוץ גלת הזהב, זו גלגלת. רבי חיא בר נחמיה אמר זו גרגרת שהיא מגלה את הזהב ומריצה את הכסף. ותשבר כד על המבוע, זו כרסו של אדם, לאחר שלשה ימים כרסו של אדם נבקעת ומוסרת לפה ואומרת לו, הא לך מה שגזלת וחמסת ונתת בי. רבי חגי מייתי לה מהדין קרייא (מלאכי ב, ג): וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם. בר קפרא אמר עד שלשה ימים תקפו של אבל, שעדין צורת הפנים נכרת. תנינא אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החטם וכו'. ונרץ הגלגל אל הבור, תרין אמורין, חד אמר כאילין גלגליא דציפורין, ואוחרנא אמר כאלין רגבייה דטבריה, האיך מה דאת אמר (איוב כא, לג): מתקו לו רגבי נחל.
(א) וישב העפר על הארץ כשהיה, רבי פנחס ורבי חלקיה בשם רבי סימון, אימתי והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה, לכשישוב העפר על הארץ, ואם לאו (שמואל א כה, כט): נפש איביך יקלענה וגו'. רבי שמואל בר נחמני בשם רבי אבדימי דחיפם, לכהן חבר שמסר לכהן עם הארץ ככר של תרומה טהורה, ואמר לו ראה שאני טהור וביתי טהור וכלי טהורים, וככר זו שאני נותן לך טהורה היא, אם אתה מחזירה לי כדרך שנתתיה לך מוטב, ואם לאו הריני שורפה לפניך. כך אמר הקדוש ברוך הוא לאדם זה, ראה שאני טהור ומעוני טהור ושמשי טהורים, ונשמה שאני נותן לך טהורה היא, אם את נותנה לי כשאני נותנה לך, מוטב, ואם לאו אני שורפה בפניך. כל אלה בימי זקנותו, אבל בימי נערותו, אם חטא הוא לוקה בזיבה וצרעת. לפיכך משה מזהיר לישראל (ויקרא טו, ב): איש כי יהיה זב מבשרו. רבי יהושע בן לוי פתר קריא במקדש, אמר להם הנביא לישראל וזכר את בוראיך, זכרו את בוראכם עד שבחוריכם קימין, עד שברית כהנה קימת, שנאמר (שמואל א ב, כח): ובחר אתו מכל שבטי ישראל, עד שברית לויה קימת, שנאמר (דברים יח, ה): כי בו בחר ה' אלהיך מכל שבטיך וגו', עד שברית ירושלים קימת, שנאמר (מלכים א יא, לב): העיר אשר בחרתי בה, עד שמלכות בית דוד קימת, שנאמר (תהלים עח, ע): ויבחר בדוד עבדו, עד שבית המקדש קים, שנאמר (דברי הימים ב ז, טז): ועתה בחרתי והקדשתי את הבית הזה, עד שאתם קימין, שנאמר (דברים ז, ו): בך בחר ה' אלהיך להיות לו לעם סגלה. עד אשר לא יבאו ימי הרעה, אלו הן ימי הגלות, הדא הוא דכתיב (עמוס ו, ג): המנדים ליום רע. והגיעו שנים אשר תאמר, שזכות האבות בטלה. עד אשר לא תחשך השמש, זו מלכות בית דוד, שנאמר (תהלים פט, לז): וכסאו כשמש נגדי. והאור, זו התורה, שנאמר (משלי ו, כג): כי נר מצוה ותורה אור. והירח, זה סנהדרין, דכתיב (תהלים פט, לח): כירח יכון עולם. והכוכבים, אלו תלמידי חכמים. ושבו העבים אחר הגשם, את מוצא כל הנבואות קשות שנתנבא עליהם ירמיה לא באו עליהם אלא לאחר חרבן הבית. ביום שיזעו שמרי הבית, אלו משמרות כהנה ולויה. והתעותו אנשי החיל, אלו הכהנים. אמר רבי אבא בר כהנא שנים ועשרים אלף לוים הניף אהרן ביום אחד, שנאמר (במדבר ח, יא): והניף אהרן את הלוים תנופה לפני ה'. אמר רבי חנינא המראה הזו דבר קל הוא, והיה הכהן מכון ונוטלו באחת ידו וזורקו לאחורי הכבש שלשים ושתים אמה לאחורי ידיו. ובטלו הטחנות, אלו משניות גדולות, כגון משנתו של רבי עקיבא, ומשנתו של רבי חיא ורבי הושעיא, ומשנתו של בר קפרא. כי מעטו, זה התלמוד שבלול בהן. וחשכו הראות בארבות, את מוצא כשגלו ישראל לבבל לא היה אחד יכול לסבר את תלמודו, וסגרו דלתים בשוק, אלו דלתות נחשתא בית אלנתן שהיו פתוחות לרוחה. בשפל קול הטחנה, על ידי שבטלו מדברי תורה, אמר רבי שמואל בר נחמני נמשלו דברי תורה כטחנה, מה טחנה זו אינה בטלה לא ביום ולא בלילה, כך דברי תורה נאמר בה (יהושע א, ח): והגית בו יומם ולילה. ויקום לקול הצפור, אמר רבי לוי שמונה עשרה שנה היתה בת קול מכרזת ומצפצפת על נבוכדנצר ואומרת לו עבדא בישא סוק אחריב ביתיה דמארך דבנוי מרדין ולא שמעין ליה. וישחו כל בנות השיר, שעלה ובטל השיר מבית המקדש, האיך מה דאת אמר (ישעיה כד, ט): בשיר לא ישתו יין. גם מגבה יראו, מגבהו של עולם מלך מלכי המלכים נתירא. וחתחתים בדרך, חתית של דרך נפלה עליו, ורבי לוי אמר התחיל מתוה תוואים בדרך, שנאמר (יחזקאל כא, כו): כי עמד מלך בבל אל אם הדרך, על אם דבצלי, בראש שני הדרכים, שמתווכת לשני הדרכים, שני דרכים היו שם אחת הולכת אל המדבר ואחת הולכת לישוב. לקסם קסם, התחיל לקסם קסמים, לשמה של רומי ולא עלו, לשמה של אלכסנדריא ולא עלו, לשמה של ירושלים ועלו. קלקל בחצים, לשמה של רומי ולא עלו, לשמה של אלכסנדריא ולא עלו, לשמה של ירושלים ועלו. הדליק נרות ופנסין לשמה של רומי ולא הדליקו, לשמה של אלכסנדריא ולא הדליקו, לשמה של ירושלים והדליקו. הציף ספינות בנהר פרת לשמה של רומי ולא הלכו, לשמה של אלכסנדריא ולא הלכו, לשמה של ירושלים והלכו. שאל בתרפים, זו עבודת כוכבים שלו. ראה בכבד, אמר רבי לוי כהדין ערביא דנכיס אימרא וחמי בכבדיה. בימינו היה הקסם ירושלים, היה קסמו של ירושלים בימינו. לשום כרים, כלורכין. לפתח פה ברצח, ספקלאטורין. להרים קול, בסרפיניסס. לשום כרים, עשה כרקומין. לשפך סללה, אבני בלסטרא. לבנות דיק, כבשין. וכלם והיה להם כקסם שוא וגו', אמר להם נביא לישראל, אלו זכיתם הייתם קורין בתורה שנדרשת שבעה משבעה, ועכשיו שלא זכיתם הרי נבוכדנצר קוסם עליכם שבעה משבעה, וכל כך למה והוא מזכיר עון להתפש, זה דמו של זכריה. וינאץ השקד, זו נבואתו של ירמיה, שנאמר (ירמיה א, יא): מקל שקד אני ראה, אמר רבי אלעזר מה השקד הזה משעת שינץ עד שהוא גומר פרותיו עשרים ואחד יום, כך כל גזרה לא היתה אלא משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב. ויסתבל החגב, זה צלמו של נבוכדנצר, שנאמר (דניאל ג, א): נבוכדנצר מלכא עבד צלם די דהב. אמר רבי יוחנן אשתכח דאת אמר כל דרומיה שיתין ופותייה שית, צריך הקף חד מתלתא, אמר רבי בני בקנה זה היה מעמידו ונופל מעמידו ונופל, אמר רבי חגי בשם רבי יצחק לא היה עומד עד שהביא כל כסף וזהב שבירושלים ושפכו לפניו דימוס סמך על רגליו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ז, יט): כספם בחוצות ישליכו. ותפר האביונה, זו זכות אבות. כי הלך האדם אל בית עולמו, מבבל היו ולבבל חזרו. וסבבו בשוק הסופדים, זו גלות יכניה, את מוצא משעה שגלתה גלותו של צדקיה יצאת גלות יכניה לקראתם והיו מכסים שקים מבפנים ולבנים מבחוץ והוון משאלין אילין לאילין מה אבא עביד מה אמא עבידא מה אחא עביד, ואמרון לון קטילין אינון, והוה מספיד בחדא ידיה ומקלס בחדא ידיה, לקים מה שנאמר (יחזקאל כד, כג): ופארכם על ראשיכם ונעליכם ברגליכם לא תספדו ולא תבכו. עד אשר לא ירתק חבל הכסף, זו שלשלת יוחסים. ותרוץ גלת הזהב, אלו דברי תורה, שנאמר (תהלים יט, יא): הנחמדים מזהב. ותשבר כד על המבוע, תרין אמורין, חד אמר כדו של ברוך על מבועו של ירמיה. וחד אמר כדו של ירמיה על מבועו של ברוך, הדא הוא דכתיב (ירמיה לו, יח): מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו. ונרץ הגלגל אל הבור, מבבל היו ולבבל חזרו. מבבל היו, שנאמר (בראשית יב, א): ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך, ולבבל חזרו (עזרא ה, יב): ועמה הגלי לבבל. אמר רבי יוחנן (ישעיה מד, כז): האמר לצולה חרבי, צולה זו בבל, ולמה נקרא שמה צולה, ששם צללו מתי דור המבול, דכתיב (ירמיה נא, מט): גם בבל לנפל חללי ישראל. אמר ריש לקיש כתיב (בראשית יא, ב): וימצאו בקעה בארץ שנער, למה נקרא שמה שנער, שננערו שם מתי דור המבול. דבר אחר, שנער, שמתו בתשנוק, בלא נר ובלא מרחץ. דבר אחר, שנער, שהן מנערים מן המצוות בלא תרומה ובלא מעשרות. שנער, ששריה מתים נערים. שנער, שהעמידו שונא וער, ואיזה זה, זה נבוכדנצר. וישב העפר על הארץ כשהיה, מבבל היו ולבבל חזרו. והרוח תשוב אל האלהים, זו רוח הקדש, את מוצא כיון שראה ירמיה ירושלים חרבה, ובית המקדש שנשרף, וישראל שגלו, ורוח הקדש שנסתלקה לה, התחיל עליהם בהבל הבלים.
(א) הבל הבלים, תני החזיק עשיר בדבר טוב, תחלתו רעב הוא לו, המתישן בו עשאו למרמס. גם עני כי דל חלקו, גם עיניו לגבות ממנו חלק שמעז בו עשיר, לזה תאוה ולזה תאוה, שניהם שוין לקבר, הכל הבל.
(א) ויתר שהיה קהלת חכם, בסוף קהלת כתיב: בקש קהלת למצא וגו', בקש קהלת לעמד על מתן שכרן של מצוות, כדכתיב (ירמיה ט, כג): כי באלה חפצתי נאם ה', אמר לו הקדוש ברוך הוא שלמה, וכתוב ישר דברי אמת, הכתבתיהו על ספר הישר (תהלים לא, כ): מה רב טובך אשר צפנת ליראיך, ועוד כתיב (מלאכי ג, יב): כי תהיו אתם ארץ חפץ. ועוד בקש לעמד על שכרה של תורה, שנאמר (משלי ח, יא): וכל חפצים לא ישוו בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא שלמה וכתוב ישר דברי אמת, כבר הכתבתיהו על ספר הישר, הדא הוא דכתיב (ישעיה סד, ג): עין לא ראתה אלהים זולתך. בקש קהלת לעמד על הקץ מתי, שנאמר (שיר השירים ב, ז): אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ, אמר לו הקדוש ברוך הוא כבר הכתבתיהו על ספר הישר (ישעיה סג, ד): כי יום נקם בלבי וגו'. רבי שאול דנוה מתני לה בשם רבי שמעון אם יאמר לך אדם מתי קץ הגאלה, הוי אומר לו: כי יום נקם בלבי כתיב. רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי שלשה סימנים סימנתי לך וסימתי לך בקבורתו של משה (דברים לד, ו): בגי בארץ מואב מול בית פעור, ואף על פי כן: ולא ידע איש את קברתו, לבא לפומא לא גלי, פומא למאן גלי.
(א) דברי חכמים כדרבנות, ככדור של בנות, מה כדור זה מתכדר מיד ליד ואינה נופלת לארץ, כך (יהושע כג, יד): לא נפל דבר אחד וגו'. מה כדור זה מקלעין בה בידים ואינה נופלת, כך משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לכנסת הגדולה וכו'. דבר אחר, כדרבנות, כדרבן זה שמכון את הפרה כדי לחרש, וכדי לתן חיים לבעליה, כך דברי תורה מכונין את לב לומדיהם מדרכי מיתה לדרכי חיים. שלשה שמות נקראו לו, דרבן, מלמד, מרדע. מלמד, שהוא מלמד את הפרה. מרדע, שהוא מורה דעה לפרה. דרבן, שהוא דייר בינה בפרה כדי לחרש לתלמיה, לתן חיים לבעליה, והלא דברים קל וחמר מה לפרתו אדם עושה דרבן, ליצרו שמסיתו מן העולם הזה ומן העולם הבא, על אחת כמה וכמה. וכמשמרות נטועים, לא איצטריך הדא קרייה למימר אלא כאילנות נטועים, ואת אמר וכמשמרות נטועים, אלא מלמד שיש בהם שבח של מטע. וכדורות של ברזל. דבר אחר, וכמשמרות נטועים, מה המסמר הזה אף על פי שאת עוברו ממקומו רשומו נכר, כך כל מי שעונותיו גורמים וחכמים פושטין בו יד, אף על פי שהוא חוזר בו, רשומו נכר. דבר אחר, וכמשמרות נטועים, כל ימיו של רבי אליעזר היו העם נוהגין כרבי יהושע, ואחר שמת רבי אליעזר חזרו העם לנהג כמדתן. בעלי אספות, אימתי דברי תורה נאמרין כתקנן, בשעה שבעליהן שומעין אותן באספות, מנין אתה אומר שאם שמע מפי אדם שבישראל שיהא עליו כשומע מפי חכם, תלמוד לומר (דברים ו, ו): אשר אנכי מצוך היום, ולא כשמעו מפי חכם אלא כמפי חכמים, שנאמר: דברי חכמים כדרבנות, ולא כשמעו מפי חכמים אלא כמפי סנהדרין, (במדבר יא, טז): אספה לי שבעים איש. ולא כשמעו מפי סנהדרין, אלא כשומע מפי משה, שנאמר: נתנו מרעה אחד, זה משה. ולא כשומע מרועה משה, אלא מפי הקדוש ברוך הוא, שנאמר: מרעה אחד, ואין רועה אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: (תהלים פ, ב): רעה ישראל האזינה. ואין אחד אלא הקדוש ברוך הוא, שנאמר: (דברים ו, ד): שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. תמן תנינן, לא יצא האיש בסנדל המסמר ולא ביחיד בזמן שאין ברגלו מכה, כמה מסמרות יהיו בו, רבי יוחנן אמר חמשה, כנגד חמשה חמשי תורה. רבי דוסא בן חנניה אומר שבעה כנגד שבעה ימי השבת. ורבי חנינא אומר תשעה כנגד תשעה ירחי הלדה. אמר רבי יוסי בן חנניה הכלבוס אינו ממנין המסמרות. רבי זעירא בשם רבי אבא בר זבדא מהו לתנם על גבי מנעל בשבת, אמר לו מתר. מהו להחליפם, אמר לו מתר. מהו לתנם זה על גב זה, אמר לו מתר. רבי חיא נותן אחד עשר מכאן, ושלשה עשר מכאן, כנגד עשרים וארבעה ספרים, מה הספרים עשרים וארבעה, אף המשמרות עשרים וארבעה, ומה המשמרות עשרים וארבעה, אף המסמרים עשרים וארבעה.
(א) ויתר מהמה בני הזהר, מהומה, שכל המכניס בתוך ביתו יותר מעשרים וארבעה ספרים, מהומה הוא מכניס בביתו, כגון ספר בן סירא וספר בן תגלא. ולהג הרבה יגיעת בשר, להגות נתנו ולא ליגיעת בשר נתנו.
(א) סוף דבר הכל נשמע, סוף דבורו של אדם, הכל משמיעין את מעשיו, כשר היה פלוני זה, ירא שמים היה פלוני זה. אתון ושאלון לשלמה סופיה דכולה מה, אמר להון, סוף דבר. אמר רבי לוי למה קורין אותו דבר, דדביר טבין עם בישין. ולמה קורין אותו גוביי, דגבי דדינא דאינשא ודברייתא, שבשעה שאדם נפטר מן העולם, הקדוש ברוך הוא אומר למלאכי השרת ראו מה הבריות אומרות עליו, כשר היה, ירא שמים היה פלוני זה, מיד מטתו פורחת באויר. כד דמך רבי לוי בר סיסי, עאל אבא אבוי דשמואל ואפטר עלוי הדין קרייה: סוף דבר הכל נשמע, למה רבי לוי דומה למלך שהיה לו פרדס והיו בו מאה גפנים והוא עושה ממנו מאה חביות יין, והיה אותו פרדס חביב עליו מכל פרדסים שיש לו, עמד על תשעים והיה עושה מאה חביות. עמד על שמונים, עמד על שבעים, עמד על ששים, עמד על חמשים, עמד על ארבעים, עמד על שלשים, עמד על עשרים, עמד על עשרה, והיה עושה מאה חביות של יין, עמד על אחת והיה עושה מאה חביות של יין, אמר המלך חביב עלי זה הגפן מכל פרדסים שיש לי. כך אמר הקדוש ברוך הוא חביב עלי הוא ככל העולם, וכיון שמת, אמרו: כי זה כל האדם.
(א) כי את כל מעשה, רבי הוה פשיט הדין קרייה, וכיון שהיה מגיע לאחד מששה מקראות הללו היה בוכה, ואלו הן (עמוס ד, יג): כי הנה יוצר הרים וגו', ואפלו דברים שאין בם ממש ולא חטא נכתבין לו על פנקסו, ומי כותבן (עמוס ד, יג): עשה שחר עיפה. ועוד (צפניה ב, ג): בקשו את ה' כל ענוי הארץ וגו'. (עמוס ה, טו): שנאו רע ואהבו טוב וגו'. והדין פסוקא: כי את כל מעשה וגו'. (משלי יט, ב): גם בלא דעת נפש לא טוב, אמר רבי ביבי לאחד שהיה למוד לשמש מטתו עם הנץ החמה ושכח ושמש מטתו קדם הנץ החמה, בלא יודע לא טוב, אלו יודע ושמש על אחת כמה וכמה, ולא עוד אלא (משלי יט, ב): ואץ ברגלים חוטא, לאחד שהיו לפניו שני חניות, אחת מוכרת בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, ושכח ולקח בשר נבלה, בלא יודע לא טוב, אלו ידע ולקח על אחת כמה וכמה, ולא עוד אלא ואץ ברגלים חוטא. רבי יוחנן פתר קרייה לענין שבת, לאחד שהיו לפניו שני שבילים אחד שפוי ואחד מלא קוצים וצרורות, ושכח והלך בזה שבו קוצים וצרורות, אלו ידע והלך על אחת כמה וכמה. רבי יוחנן וריש לקיש פתרי קרייה, רבי יוחנן אמר בנדרים ונדבות אסור, בחטאות ואשמות מתר. וריש לקיש אמר בנדרים ונדבות מתר, בחטאות ואשמות אסור. רבי יהודה ברבי סימון אמר מה העובר עברה אחת בלא יודע לא טוב, אלו ידע והלך ועשה על אחת כמה וכמה. לפיכך: כי את כל מעשה האלהים יבא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע, אמר, עבד שרבו שוקל שגגות כזדונות תקנה יש לו, מאי על כל נעלם, זה ההורג כנה בפני חברו ונמאס. ושמואל אמר זה הרק בפני חברו ונמאס. מאי אם טוב ואם רע, אמרי דבי רבי ינאי זה הנותן פרוטה לעני בפרהסיא, כי הא דרבי ינאי חזייה לההוא גברא דיהיב פרוטה לעני בפרהסיא, אמר מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דיהבת וכסיפתיה. דבי רבי שילא אמרי, זה הנותן צדקה לאשה בסתר, דמייתי לה לידי חשדא. רבא אמר זה המשגר בשר לאשתו כשאינו מחתך בערבי שבתות, איני והא רבא משדר, שאני בת רב חסדא דקים ליה בגוה [אם טוב ואם רע].