(א) זכר ה' מה היה לנו, רבי יצחק פתח (משלי ל, לא): זרזיר מתנים או תיש, בנהג שבעולם אדם מגדל שני זרזרין בתוך ביתו, אחד גדול ואחד קטן, כובש את הגדול לפני הקטן בשביל לחוס על ממונו. אמר רבי ברכיה אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם הכתבת לנו בתורתך (דברים כה, יז): זכור את אשר עשה לך עמלק, לי עשה ולך לא עשה, לא החריב את מקדשך. רבנן אמרין אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא אנו שלך ואמות העולם שלך, מפני מה אין אתה חס על אמתך. ומלך אלקום עמו, אמר רבי יצחק אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שכחה מצויה בנו אבל אין שכחה מצויה בך, ואין שכחה לפניך, לפיכך את זכר (תהלים קלז, ז): זכר ה' לבני אדום את יום ירושלים האמרים ערו ערו עד היסוד בה, רבי אבא בר כהנא אמר פגרו פגרו, ורבי לוי אמר פנון פנון. מאן דאמר פגרו פגרו, הדא הוא דכתיב (ירמיה נא, נח): חמות בבל הרחבה ערער תתערער. מאן דאמר פנון פנון, הדא הוא דכתיב: עד היסוד בה, אפלו יסודותיה מטון. הביטה וראה את חרפתנו, רבי יודן אמר הבטה מקרוב וראיה מרחוק, הבטה מקרוב, שנאמר (מלכים א יט, ו): ויבט והנה מראשתיו עגת רצפים. וראיה מרחוק, שנאמר (בראשית כב, ד): וירא את המקום מרחק. רבי פנחס אומר הבטה מרחוק, שנאמר (תהלים פ, טו): הבט משמים וראה. וראיה מקרוב, שנאמר (בראשית לב, כה): וירא כי לא יכל לו ויגע בכף ירכו.
(ב) נחלתנו נהפכה לזרים, באיזו הפכה (דברים כט, כב): כמהפכת סדם. ירמיה קורא אותה נחלתנו, ישעיה קורא אותה (ישעיה סד, י): בית קדשנו ותפארתנו. בא אסף ואמר לא נחלתנו היא ולא בית קדשנו ותפארתנו היא, אלא באו גוים לתוך שלך, הדא הוא דכתיב (תהלים עט, א): אלהים באו גוים בנחלתך טמאו את היכל קדשך שמו את ירושלים לעיים.
(ג) יתומים היינו ואין אב, רבי ברכיה בשם רבי לוי אמר, אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל, אתם בכיתם ואמרתם לפני יתומים היינו ואין אב, חייכם אף הגואל שאני עתיד להעמיד מכם במדי לא יהיה לו אב ואם, הדא הוא דכתיב (אסתר ב, ז): ויהי אמן את הדסה היא אסתר בת דדו כי אין לה אב ואם.
(ד) מימינו בכסף שתינו, פעם אחת עלו המציקים ונטלו פתן ויינן ושמנן ומימיהן, חזרו ומכרו אותם להם, אמרו אוי לנו שנתקים בנו הפסוק הזה: מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבאו.
(ה) על צוארנו נרדפנו, אדריאנוס שחיק עצמות פקיד ואמר אי דאתינן משכחנן שערא ביהודאי ארימון ראשיה מיניה, הדא הוא דכתיב: על צוארנו נרדפנו. דבר אחר, על צוארנו נרדפנו, על שבגדנו בצוארנו ביום צרה. יגענו ולא הונח לנו, נבוכדנצר שחיק עצמות צוה לנבוזראדן ואמר ליה אלההון דאינון מקבל בעלי תשובה הוא וידו פשוטה לקבל שבים, כיון דאת כביש להון לא תשבקינן דיצלון דלא יעבדון תיובתא, ואלההון ירחם עליהון, וההוא גברא נחית בשחור אפין, אלא לא תהי מפלי עליהון. כיון דכבש יתהון כד הוה קאים חד מנהון הוה נסיב ליה ומפסל ליה איברים איברים, טריף ליה קומיהון ואינון מהלכין בעל כרחיהון שלא בטובתהון. אמר רבי יהושע בן לוי נבוזראדן הוא אריוך, ולמה נקרא שמו אריוך שהיה נוהם על השביה כאריה, עד שהגיעו לפרת, כיון שהגיעו לפרת אמר להון לחילותא שבקינון דניחון, די מן כדון לית אלההון חוזר עליהון, הדא הוא דכתיב (תהלים קלז, א): על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו, עד לשם לא ישבנו.
(ו) מצרים נתנו יד אשור לשבע לחם, מה היו עשרת השבטים עושין היו משלחין שמן למצרים ומביאין תבואה ומשלחין לאשור, שאם יבואו שונאים יהיו כדי לסיען, הדא הוא דכתיב (הושע יב, ב): וברית עם אשור יכרתו ושמן למצרים יובל.
(ט) בנפשנו נביא לחמנו, אמר רבן שמעון בן גמליאל הראשונים על ידי שהריחו מקצת צרתן של ארבע מלכיות קצרה רוחן, אבותינו כתיב בהון (במדבר כא, ד): ותקצר נפש העם בדרך. דניאל אמר (דניאל ז, טו): אתכרית רוחי אנה. ישעיה אמר (ישעיה כא, ג): על כן מלאו מתני חלחלה. ירמיה אמר: בנפשנו נביא לחמנו. אנו שנתונים בתוך ארבע מלכיות על אחת כמה וכמה.
(יא) נשים בציון ענו, נבוזראדן צוה לחילותיו אמר להם אלההון של אלו שונא זמה הוא, הזהרו אל תגעו באשת איש, כיון ששמעו נשייא הויין אתיין ואמרן לגבר מן דילנא אנן אכלן ומן דילנא אנן מתכסים, אלא בלבד דיתקריא שמך עלן, הדא הוא דכתיב (ישעיה ד, א): והחזיקו שבע נשים באיש אחד וגו', בר מתלת נשים שנתעצלו ולא עשו כן ונתענו, לכך נאמר: נשים בציון ענו בתלת בערי יהודה, בתלת כתיב.
(יג) בחורים טחון נשאו, את מוצא שלא היה רחים בבבל, וכשעלה נבוכדנצר הטעינן רחים והורידן, הדא הוא דכתיב (ישעיה מג, יד): למענכם שלחתי בבלה והורדתי בריחים כלם, ברחים כתיב. דבר אחר, בחורים טחון נשאו, לשון נקיה הוא. כמה דאת אמר (שופטים טז, כא): ויהי טוחן בבית האסורים. ונערים בעץ כשלו, אמר רבי יהושע בן לוי שלש מאות תינוקות נמצאו חרוזים בשוכה אחת.
(טו) שבת משוש לבנו, אמר רב חסדא בראשונה כשהיתה אימת סנהדרין על ישראל לא היו אומרין דבר נבלה בשיר, אבל משבטלו הסנהדרין היו אומרים דברי נבלה בשיר. אמר רבי יוסי ברבי אבין בשם רב חסדא בראשונה כשהיתה צרה באה על ישראל היו פוסקים כנגדה שמחה, משבטלה סנהדרין בטל השיר מבית המשתאות, שנאמר (ישעיה כד, ט): בשיר לא ישתו יין. משפסקו אלו ואלו שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו.
(טז) נפלה עטרת ראשנו, רבי ירמיה דשבשב נטל עטרת זית וקשרה בראשו, שמע שמואל ואמר והא ניחא ליה דאיתרים רישיה ולא עביד כן, הות (קהלת י, ה): כשגגה שיצא מלפני השליט, וכן הוה ליה, לכך נאמר: נפלה עטרת ראשנו אוי נא לנו כי חטאנו.
(יז) על זה היה דוה לבנו, רבי שמלאי אמר צער גדול נתן הקדוש ברוך הוא לאשה הזאת, מאחר שמשמרת ימי נדתה חוזרת ומשמרת ימי זיבתה. רבי אלעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר האשה הזאת על ידי שפרשה מביתה שנים או שלשה ימים קורא אותה התורה דוה, הדא הוא דכתיב (ויקרא טו, לג): והדוה בנדתה, אנו שפרשנו מבית חיינו ומבית מקדשנו כמה ימים וכמה שנים על אחת כמה וכמה שנקרא דוין, לכך נאמר: על זה היה דוה לבנו, למה על אלה חשכו עינינו.
(יח) על הר ציון ששמם, וכבר היה רבן גמליאל ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא נכנסין לרומי ושמעו קול המונה של רומי מפוטליילוס עד מאה ועשרים מיל, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק, אמרו עקיבא אנו בוכים ואתה משחק, אמר להם ואתם למה בכיתם, אמרו לו לא נבכה שהגוים עובדים עבודת כוכבים להוון משתחוים לעצביהון, ויושבין בטח ושאנן ושלוה, ובית הדום רגלי אלהינו היה לשריפת אש ומדור לחית השדה ולא נבכה. אמר להם לכך אני משחק, אם כן למכעיסיו קל וחמר לעושי רצונו. פעם אחרת היו עולין לירושלים הגיעו לצופים וקרעו בגדיהם, הגיעו להר הבית וראו שועל אחד יוצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הם בוכים ורבי עקיבא משחק, אמרו לו עקיבא לעולם אתה מתמה עלינו, אנו בוכים ואתה משחק, אמר להם אתם למה אתם בוכים, אמרו לו ולא נבכה מקום שכתוב בו (במדבר א, נא): והזר הקרב יומת, והרי שועל יוצא מתוכו, ועליו נתקים הפסוק: על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו, אמר להם אף אני לכך אני משחק, הרי הוא אומר (ישעיה ח, ב): ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריהו בן יברכיהו, וכי מה ענין אוריה אצל זכריה, אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני, אלא מה אמר אוריה (ירמיה כו, יח): כה אמר ה' צבאות ציון שדה תחרש וירושלים עיים תהיה, ומה אמר זכריה (זכריה ח, ד): עד ישבו זקנים וזקנות ברחבות ירושלים ואיש משענתו בידו מרב ימים. וכתיב בתריה (זכריה ח, ה): ורחבות העיר ימלאו ילדים וילדות משחקים ברחבתיה, אמר הקדוש ברוך הוא הרי לי שני עדים אלו, ואם קימים דברי אוריה יהיו קימים דברי זכריה, ואם יבטלו דברי אוריה יבטלו דברי זכריה, ושמחתי שנתקימו דברי אוריה ולבסוף דברי זכריה עתידין להתקים. ובלשון הזה אמרו לו עקיבא נחמתנו תתנחם ברגלי מבשר.
(כ) למה לנצח תשכחנו, אמר רבי יהושע בר אבין ארבעה דברים אמר ירמיה, מאיסה, וגעילה, עזיבה, ושכיחה. מאיסה וגעילה, דכתיב (ירמיה יד, יט): המאס מאסת את יהודה אם בציון געלה נפשך, והושב על ידי משה, דכתיב (ויקרא כו, מד): לא מאסתים ולא געלתים. עזיבה ושכיחה, דכתיב: למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים, והושב על ידי ישעיה, דכתיב (ישעיה מט, טו): גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך. אמר רבי יהושע בן לוי, ארבעה דברים אמר ירמיה, מאיסה, וקציפה, עזיבה, ושכיחה. מאיסה הושב על ידי עצמו, דכתיב (ירמיה לא, לו): כה אמר ה' אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה'. קציפה, הושב על ידי ישעיה, שנאמר (ישעיה נז, טז): כי לא לעולם אריב ולא לנצח אקצוף.
(כא) השיבנו ה' אליך ונשובה, אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם שלך הוא השיבנו. אמר להם שלכם הוא, שנאמר (מלאכי ג, ז): שובו אלי ואשובה אליכם, נאם ה', אמרה לפניו רבונו של עולם שלך הוא, שנאמר (תהלים פה, ה): שובנו אלהי ישענו, לכך נאמר: השיבנו ה' אליך ונשובה. חדש ימינו כקדם, כאדם הראשון, כמה דאת אמר (בראשית ג, כד): ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן. דבר אחר, חדש ימינו כקדם, כמה דאת אמר (מלאכי ג, ד): וערבה לה' מנחת יהודה וירושלים כימי עולם וכשנים קדמניות, כימי עולם, זה משה, דכתיב (ישעיה סג, יא): ויזכר ימי עולם משה עמו. וכשנים קדמניות, כשנות שלמה. רבי אומר: כימי עולם, כימי נח, שנאמר (ישעיה נד, ט): כי מי נח זאת לי. וכשנים קדמניות, כשנות הבל, שלא היתה עבודת כוכבים עדין בעולם.